The narrator’s young daughter

... ועם בוקר, אחרי ליל פרפורים, אתה יורד בשביל למטה, לשדות. השמש המגיחה מאחורי ההרים הרחוקים שופכת את זהבה על עלי הכסף של הצפצפות העומדות זקופות ליד בריכת המים, כסף העלים רוטט בנשיקת הזהב של השמש הצעירה, ולבך בך רוטט עמהם, עם עלי הצפצפות הזקופות. ומה הרטט הזה? כך מרטטים אנו בין זוועה להצלה, בין מועקה שחורה אפורה לבין נשיקודשמש. יום זוהר ושמש שלאחרי גשמים, העמק כולו אומר שירה. על הגבעות סביב מפזזים ילדים לבושי צבעונין. פרחים חיים, מצלצלים בצחוק כסף, יפזזו על פני הגבעות, פרחי צבעונין: אדומים, סגולים, ירוקים, מבהיקים בלבנם. הגלבוע שממול לבש ירק רענן ושמש רב נשפך עליו, ילדתי הקטנה מפזזת סביבי ומגלה כפעם בפעם פרח חדש, מופלא. הנני משתטח על סלע מחומם בשמש. ידי מתחת לראשי ועיני שותות מתכלת השמים העמוקה. הנני חש בנחת הזורמת בכל עורקי. נחת חמה. ושוב משוטטות עיני בגבעות סביב, בגלבוע הירוק שטוף־שמש.