את הדבר, שלא האמנתי בו אף פעם, שיסורים נפשיים מכאיבים יותר מעינויים גופניים. מוטב לצאת מהדעת בגלל אצבעות מוכות ונפוחות ועצמות שבורות, מאשר ממגעי הבכי המטרידות והבלתי פוסקות הבאות מאחורי כתלי תאי. כאשר פתח הסוהר את הדלת והגיש את מנת ארוחת הצהרים שאלתיו על מועד חקירתי הממשמשת ובאה. ברור היה לי במה תגמר החקירה שלי, אבל אז, בהעדרי מתאי, לא אשמע לפחות את הצווחות מתא שכני. נראה, ששאלתי המחוצפת לא הפתיעה במיוחד את השוטר, ידע הוא את נפש בני אדם שלמעלה משנה התענו כאן, וידע גם תגובתם לשמע זעקות שבר ב־20 שעות ביממה. בלילה נפתחה שוב הדלת ההיא. האסיר נלקח לחקירות ללא ספור. לרגע קט נשתררה דממה שהחזירה לי את הרגעתי, אולם לאחר כך שוב פרצו משם אנחות מזעזעות המסמרות בשרי. עצבי נתרפטו, נפעמתי עד עמקי לבי, קימצתי את אגרופי והלמתי בכוח על הקיר, כדי להשתיק את הקול הצורם, והאיש מאחורי הקיר לא נדם. פעם, בפתאח דלת תאי נדחקתי לפינה, השוטר לא הבחין בי ברגע הראשון, באשר מעבר לדלת הפתוחה למחצה הבהיק אור כהה. — ! וז!ווז0>1, בוא! חלחלה תקפתני. הרגשתי אמרה לי, שבכל זאת היה כאן טוב יותר, למרות היללות האינסופיות, מאשר במקום שם מחכים לי חוקרי הגיסטאפ ו הנוגשים. — ״בוא!, בוא״! חזר על פקודתו פעמיים. כנראה שפקודה אחת לא הספיקה לו למילות גנאי ובוז בהן גיוון את הצו.
יצאתי למסדרון. לא סגר את דלת תאי ובידו הצביע על החדר בו שכב האסיר המופקר. פתח את הדלת וציווני להכנם, ואז ראו עיני... על הרצפה מונחת היתה חליפה קרועה ומרופטת והאיש המעונה מוטל על הארץ, נושם ונושף בכבדות. כבסי ו האדימו מהדם הספוג, מתפתל מתוך יסורים, תוקע ראשו לתוך בטנו, מתכרבל, מתכווץ כפקעת ונאנח. סבורני, שהאנחות היו אלמות, והכיצד הן בכל זאת פלחו את אויר תאי והחרישו אזני? — פשוט את בגדיך! השוטר הצביע עלי. טעיתי: לא עלי, כי־אם על בגדי. פקפקתי, כי לא הבנתי מאומה. — נו! פשטתי את המעיל העליון ואחר כך את המכנסים. ״הלבישהו!״ — הראה לי על המעונה. נגעתי בגוף הכחוש, המדולדל, חסר־אונים ומוכה האדישות, אך היוקד כולו מהפצעים והחבלות. באור הדלת הפתוחה הבחנתי, שאיבריו היו מכוסים חבורות אדומות וכחולוודאפורות. גחנתי עליו, הוא נשמט מתוך ידי, הביט בי בעינים עששות ומשוועות לעזרה. התקשיתי בהלבשת הבגדים, כי הוא נע מצד לצד בתנועות כבדות והטיח ראשו ברצפת האבן. הייתי אובד עצות, מיהרתי במלאכתי, כדי להרפות ממנו חיש. תמה הדבר, שנעמו לי אז אנחותיו, משל שמחה נפשי להתקהות־הרגש וטמטום־הלב... הוא עודנו בחיים. שבתי לתאי רק בלבנים. לא עברו רגעים מספר ושוב הובילוהו לחקירה. הסרדיוטים הנוגשים סלדו בחילה מהבגדים המגואלים בדם ולפיכך כיסוהו בבגדי. רעדתי מכפור. צמרמורת חלפה בבשרי. עתה לא קפאתי עוד,
אלא נתאבנת י כולי. את הו א הביאו שוב, והשומרים נעלמו במטר - 374 קללות וגידופים. שמעתי את צריחותיו עוד טרם חזר לתאו. האם כבר התרגלתי לקול השאגה הזה? למחרת היום קראני השוטר, באמרו: — הביאו לו חליפה מהבית. הפשט ממנו בגדיך, טול אותם לעצמך והלבישהו בשלו! בו ברגע היססתי. — אני אלבש את חליפתו, יישאר הוא בשלי — עניתי. איני יודע מה פעם בי: האם הגועל והתעוב מפני הבגדים העקובים מדם, או הפחד מפני הנגיעה בגוף המחובל והרופף. הסוהר נמלך בדעתו והשליך לי את חליפת האדם האלמוני שהביאו לו מהבית. מסתבר, שנמאס גם על השוטר להיות נוכח בשעת מילוי תפקיד בזוי, ולפיכך הסכים להצעתי. בצאתי נעל את הדלת בחזקה, ואני לבשתי את הבגדים לא לי. לא בדקתי אפילו את הכיסים, שהיו הפוכים, כמו אחרי חיפוש. החליפה היתד. מסוג בגדי ספורט חמים. את המכנסיים אפשר היה לרכס מתחת לברכיים וגם להאריכם עד לקרסוליים ולהצמידם לנעלים. עתה רווח לי בהרבה. אחרי לילה שעשיתי בלבנים נראה היה לי, שבגדי האיש הזר מחממים במיוחד. מאוחר יותר שמתי לב, שהחליפה היא רחבה עלי ונגררת אחרי. מעדיף הייתי את חליפתי, אבל היא ודאי טבולה מרוב דם הנידון למוות. הוא עוד נאנח ונשם בכבדות שלושה ימים ושלושה לילות, וגם אני הייתי נטול חושים. כאשר נרגע לדקה קלה, חשתי את עצמי ברע משלא חסרו לי אנחותיו...
בבוקרו של יום אחד נפתחה דלת תא וולא נסגרה עוד. בלכתי לבית־הכבוד הצצתי לתוך החדר ההוא, והיה ריק. המוות בא. נאספו חפציו ונרחץ הדם. * לא מזמן נסעתי מל. לא. באוטובוס היה חם ומחניק. אתם יודעים ודאי את המכוניות והרכבות המשרכות דרכיהן בין עיירות וכפרים. תמיד עולה מהן ריח הנקניק והחלב, ביחוד בחדשי הקיץ. אין זה ריח־ניחוח כלל וכלל. מולי ישבה אשה. בעלת שער מכסיף, עיני תכלת דהות, צוננות ועפעפים חוורות ותפוחות אפייניות לחולי־שחפת. לא הרשתה לי לפתוח חלון מפחד רוודפרצים. בהתגבר החום פשטתי את המעיל העליון, שאגי נמנע מלעשות זאת בדרך כלל במקומות ציבוריים. על זרועי השמאלית חרות מספר הקעקע שלי, ממחנה הריכוז בו הייתי, מספר המסב תשומודל ב האנשים הבאים אתי במגע. והנה היה הדבר, שציפיתי לו. בתחנה ירדתי וגם האשה שישבה מולי. התחילה לדובב אותי: — האדון היה במחנה? הרימותי ידי והראיתי לה את המספר, בהאמיני שבכך אספק את סקרנותה. — שיחק לך מזלך, בצאתך משם חי! עיניה היבשות נתכסו לחלוחית ודמעה נשרה. הלכנו אט־אט מבלי להיחפז. — הרבה זמן היית שם? חישבתי את הזמן. — מינואר 1942, מאז שנאסרתי, בדיוק כאן, בא. אדוני יש כאן בבית־הסוהר?