גרעסערע פוילישע פארבאנדן, רבנים, געוועזענע פארטיזאנער און געטא־קעמפער, געלערנטע, שרייבער און געזעלשאפטלעכע עסקנים פץ אמאליקן פוילן. אונזער פארבאנד איז געווען פארטרעטן דורך ד. ליווערס און מ. האמפעל, וועלכע האבן אין א שמועם מיט ץ נשיא אים דערמאנט זיינע באזוכן אין אונזער שטאט מיט צוואנציק־ און דרייסיק יאר צוריק אין שליחות פון ארץ־ישראל. ביי דער געלעגענהייט האט אונז דער פרעזידענט דערציילט, ווי אזוי ער האט אדרוכגעשמוגעלט די רוסיש־דייטשע גרעניץ (1907) פץ בענדי ן קיץ קאטאוויץ אויפ׳ן וועג קיין ארץ־ישראל. ם. י. / 1 ינצא י בנדין בישראל ■יי■ פ י אומדן זהיר (על יסוד הרשימות המצויות בידינו וההשתתפות 3 הרבה בעצרות־אזכרה לקדושי קהילתנו) מונים אנו בישראל כאלפיים בני־עיר, ומספרם גדל והולך עם עלית שרידי היהודים מפולין. יוצאי בנדין מתגוררים בכל קצווי הארץ, בערים ובכפרים, בקבוצות ומושבי־עובדים ועוסקים בכל המלאכות: בתעשיה, במסחר, בחקלאות, בפקידות, בהוראה ועוד. בדרך כלל, נקלטו רובם והשתרשו בארץ, התאזרחו בה בכל ישותם ונצמדו לאדמתה וקשרו בה את גורל חיים.
בשנות גיאו ת של העלי ה הגדולה מפולין, 1925/24, כאשר עלו מעירנו לארץ מאות אנשים (רובם אנשי המעמד הבינוני שנכשלו בעסקיהם, ולצערנו חזרו לבנדי ן וניספ ו בשואה) לא היה מורגש הצורך בהקמת "לאנדסמאנשאפט" מיוחד, מכיוון שבכל הקשיים שבהם נתקל ו העולים נעזר ו ונתמכו הם על־ידי "התאחדות עולי פולין" כללית, שדאג ה לכולם, ללא הבד ל עיר וקהילה. אולם עם פרוץ השואה בשנת 1939, כאשר התחילו מגיעות הידיעות המחרידות הראשונות על פליטי בנדי ן שנמלטו לרוסיה, התארגנו הבנדינאים בתל־אביב לשם הגשת עזרה לפליטים האומ - ללים בערבות סיביר. נסיונות דומים נעשו גם ביתר ערי הארץ בחיפה ובירושלים, מקום שם נמצאים בני־עירנו במספר לא מבוטל, אך כל פעולת הארגון נכשלה שם, באין אנשים שירצו להתמסר לה. באחד הימים, בשלהי שנת 1939, התכנסו בביתו של . מר צבי זילברשטיין בתל-אביב: אברהם המפל, יצחק ר ו - דא ל ר, יוס ף שפיר א (שלושתם נפטרו) חיי ם ולנר, שרג א רוזנבלום, שלמה בולימובסקי, קלמן הוניגמן, יצחק א י נ ו ל ד, יוס ף צב י ר י י ם, אלימל ך ד י א מ נ ט, לייב ל ק ו ק ו ט ק ואחרים, והם הניח ו א ת היסו ד לארגו ן יוצא י בנדי ן שמקום מושבו היה זמן רב בדירת מר זילברשטיין, שהתמסר לארגון בשנים הראשונות לקיומו. כיושב־ראש פעל עד פטירתו יצחק ר וד א ל ר המנוח, למזכירות נבחרו שפיר א המנוח ובולימובסק י והגזברות היתד. בידי ר וזנ ב לום.
הארגון נרשם במשרדי השלטון כאוגדה חוקית, הרשאי ת לפעול בפומבי לאיסוף כספים והנהלת מפעלים כספיים, ותפקידיה הוגדרו — כסייע לפליטי בנדין הנאנקים אי־שם ברוסיה ומתן עזרה לעולים המעטים שהצליחו להגיע לארץ דרך ארצות ניטראליות. בני־עירנו בארצות־הברית — וראוי לציין במיוחד ידידנו אברהם ליור, גם הוא מפליטי רוסיה שעלה בידי כל משפחתו נאך א פיר־יעריקער שפאלטונג טראכט מען ווידער וועגן א פארייניקונג פץ די זאגלעמביער פארבאנדן אין איין אירגץ. די פארגעקומענע פארהאנדלונגען האבן געבראכט צו א הסכם וועגן א פאראייניקונג פון וועלכער ס׳איז צו האפן פון אויפסניי אן אוים־ געברייטערטע ארבעט לטובת דעם פארבאנד. אלס ערשטע אקט פון דער צוקונפטיקער בשותפות׳דיקער טעטיקייט זענען אין די יארן 1957/58 פארגעקומען חנוכה־און פורים אווענטן, ווו מען האט פארבראכט געמיטלעך ביי מתיקות, טענץ און פארשידענע אטראקציעס ביז שפעט אין דער נאכט.
אחרי טלטולים להגיע סו״ם לאמריקה — נחלצו לעזרה קונסטרוקטיבית, ושיגרו לנו חבילות הנעלה והלבשה ומזץ שהעברנו בדואר לרוסיה לפי הכתובות שהומצאו לנו. הואיל והארגץ היה רשום בממשלה, שוחררו החבילות שנתקבלו מאמריקה מכל דמי מכם ומסים אחרים, ונשלחו ללא קושי לברית־המועצות. מאנשינו קיבלנו מברקים ומכתבים (הם שמורים עמנו כמזכרת הימים המרים ההם), המאשרים לנו, שהחבילות מגיעות לתעודתן ובזכותן הם מחזיקים מעמד ("זיי דערהאלטן אונז ביי דער נשמה"), אולם הם מבקשים עוד ועוד, כי אין הקומץ משביע את הארי. לא סמכנו על יוצאי עירנו באמריקה בלבד, וניגשנו לפעולה כספית בין יוצאי בנדין בארץ. האירגץ פנה בחוזר מיוחד לאנשינו, שנתבקשו להיענות ביד נדיבה. לשם כך הופצו מניות, שתמורתן נאסף סכום של כמה מאות לירות (סכום ניכר בימים ההם), נגבו דמי חבר, נערכו נשפים, שהכנסותיהם היו מיועדות למשלוח חבילות ולמתן סיוע כספי לעולים חדשים. ב־1944 נבחר ועד חדש: מרדכי טננבוים ז״ל, אשר פישל, שרגא רוזנבלום, דוד ליוד, אלטר ברוקנר, שלמה בו־לימובסקי, מנחם גלבגד, חנוך מלאך, י. צ. דיים, שעשה פעולה ראויה לציון, למען סידור עולים חדשים בעבודה ובשיכון. נשכרו לשם כך צריף ברחוב דיזנגוף, בן שלושה חדרים, בהם שוכנו שלוש משפחות, וצריף ברחוב לוינסקי, בו שוכנו אחד עשר רווקים.
באותה שנה קיבלנו מכתבים מבנדין, מהועד היהודי שם, בהם אנו מתבקשים לשלוח מיד עזרה כספית לשרידי בני־עירנו המגיעים לבנדין ממחנות העבודה והמוות. ואמנם, לא היתה. הקריאה קול קורא במדבר, והועד שלנו נחלץ להחשת עזרה. התנהלה מגבית בין יהודי בנדץ בתל־אביב, והכל תרמו בעין יפה. הפעולה נעשתה, איפוא, בשני כיוונים: למען אחינו בבנדין המיותמת ולמען אנשינו החותרים לארץ־ישראל. הפעולה לא היתה. קלה, כי היא בלעה סכומים גדולים, שנמצאו בעמל לא מעט. המצב הזה נמשך כמה שנים. בינתיים קם הרעיץ לאחד את ארגוננו עם שאר ארגוני זגלמביה באגודה אחת, לשם הגברת הפעולה, כדי להשיג בשיתוף כוחות ובצמצום המנגנון תועלת יעילה יותר. בשת ר 1949 נתכנסו יוצאי זגלמביה לאסיפה כללית בה הוחלט על איחוד. קם הארגץ המאוחד הכולל את יוצאי בנדין, סוסנוביץ חומבק ד - 390 -