Esau

״הוא הדבר! הוא הדבר! הוא מקור הרע. ממנו, מן הדוד עשו, נפתחו כל הפורענויות!״ התרת ח״ר שלמה קרײצמאן עושה הדיו. הם בראשו לעבר בנימ׳לה והםביר: ״אבל, בנימ׳לד״ אבל עליך לדעת, בנימ׳לד״ לא מלאכתנו היא לטפוח באגרופים על השולחן, ואין איש אשם בכך, אלא אנו בעצמנו. ולא אנו בעיקר, אלא יעקב אביט, מבינים אתם?״ זקף ר׳ שלמה קרייצמאן קומתו, מעשה תקיף, והמשיך: ״ביקש יעקב אבינו להיות חכם יתר על המידה״ סבור היה שיצליח להוציא בעורמה את הברכות מפי אביו יצחק העיוור. בא הדוד עשיו, ולו — להדוד עשיו ניתנה ברכה, ׳ועל חרבך תחיה׳. וכנגד זה, בני מלה, כנגד ׳ועל חרבך תחיה׳ חלשים אנו מדי, כפי הנראה״, הוסיף והסביר ר׳ שלמה קרײצמאן. ״עם קטן יותר עשה הדוד עשו, עם קטן יותר מיעקב!״ ...

... ״אײ! אײ! בששה ימים!...״ עיוה פניו זלמן חרטום. לטש עיני־עגל והמשיך בדיבור: ״איני מבין, מה היה לו להיחפז במלאכתו. חשש, שמא יטרפוה מבין ידיו?״ ״ײכנם הרוח באבי־אבי־אבותיהם!״ יקו בלבותיהם הטמאים, עד לדוד עשױ, מראה על ראשינו — הנראתה כזאת?״ נתקפץ בנימ׳לה מפריח־היונים םדוק השפד״ טפח באגרופױ על השולחן וצווח בלי־הרף. ״עולם של יושר! עולם של צדק! ממיתה נפקה זו את ממזרה בעזרת חבר הגנבים שלה ומצאה על מי לטפול את האשם. אומר אני לכם, הפעם לא נחריש! ידעו בני עשױ שאין אנו הפקר!״