Yakov Kesselbrener: Between Heroism and Destruction

יעקב קעסעלברענע ר ...

יעקב קסלברנר בין גבורה וחורבן ביום אביב ׳ 2 למאי בשנת 1942 ׳ התקײם חיסול ח״י יהדות לוקוב. הרוצחים הגרמנײם ועוזריהם המיתו את המשפחות היהודױת שהצליחו להציל עצמן עד אז. כנסו אותם במגרש לפני הױדנרט ומשם העבירום לטרבלינקה. הירױת נשמעו כל היום. בערב שמענו דרך חור האויר של הבונקר ׳ שהצעקות והירױת נחלשות ׳ ואז יצאנו החוצה ארבעתנו ׳ כלומר: אחי הרשל ׳ אהרן ארליך ׳ אברהם וישניה ואנכי. בחוץ היתה ריקנות וחושך. בהרבה מקומות היו מפוזרות גופות מעונות של יהודים. פה ושם הסתובבו פולנים ששדדו את שארױת העוני של היהודים הנרצחים. הגיטו נשמר ע״י שוטרים פולנײם ׳ שצפו לקרבן יהודי • בכל מחיר רצינו לפרוץ לבונקר של משפחתי ב״יאטקע גאס״ ולהװד ע גורלם. כשנכנסנו לדירה ׳ ששם היה הבונקר ׳ ראינו לשמחתנו שהבונקר לא נפגע. הרמנו את הקרש ועם החריקה שנשמעה צץ פתאום שוטר פולני גבוה. הוא האיר אותנו עם פנס חשמלי והכיר אותי ואת אחי ׳ אך בראותו את פחד המות שעל פנינו ׳ התעוררה בו כנראה תחושה אנושית. הוא צױוה עלינו: מהר לברוח׳ כי גמרו עם יהודי גיטו לוקוב. הוצאנו את משפחתי מן הבונקר ׳ וכולם יחד ׳ נפחדים ׳ חסרי בטחון ׳ רעבים ויחסים ׳ חצינו את כר י הדשא ואת נהר קשינה והגענו לדרך יז׳רה.

בשוירצ׳וסקיס זגאיניק (חורשה), 3 ק״מ מלוקוב׳ הײנו מוכרחים להעצר׳ כי הח ל היום מטר ה ל א היתה לנו. א ף אחד ל א חכה לנו׳ הגוי הרע א ך צם ה שהיהודים ו ל ליד ױ וכך ױכ ל לקבל מהגרמנים קילו סוכר; הגוי הטוב ל א רצה׳ מםחד׳ כל משא ומתן ע ם יהודי׳ הנדון למות ע״י הגרמנים. אך לאכו ל מוכרחים ן השארנו א ת כל הקבוצה בחורשה׳ ושלשה גברים םנינ ו לדרך להשיג פת לחם. נכנסנו לינק ז׳ימובסקי שגר ליד בית הקברות החדש• הכרתי ו כאדם עם לב טוב והמוכן לעזור. ברגע שנכנסנו לביתו׳ מיד הרגשתי אוירה ידידותית אלי. הוא היה מוםתע מזה שאנו חײם עדיץ. הוא נשקני מהתרגשות והביע נכונותו לעזור במה שהוא יכול. ז׳ימובםקי לקחני לצד וסיפר לי׳ שאתמול בלילה היתה אצלו קבוצה של םרטיזנים יהודײם 477

478 םםר לוקאװ מקוצק. הם הױ בדרכם לגיטו לוקוב והוא הזהירם שגגיטו מתקײמת .״אקציה״ ושהם יםתתרו אצלו בױם׳ ואחר כך יחזרו ליערות קוצק. ומיד הם באמת הופיעו לפנינו. הם ירדו מן הגג, מםפר מהם הכירוני ואחרי שיחה קצרה החלטנו ליצור קבוצה פרטיזנית ולפנות ליערות קוצק. אני קבלתי אצל ז׳ימובםקי לחם בשביל המשפחד״ והוא הבטיח לעזור לנו תמיד כשנפנה אליו. בדרכי למשפחתי לקחתי גם את החברים הקוצקאים. התחלנו לעשות תכנױת איד לארגן את קצת הזמן של חײנו שעדיץ נשארד״ כדי לנקום בשונאינו בדם. םיפרתי להם, שכשאחי לײזר חזר מהצבא הפולני ב־1939, הוא הםתיר שני רובים וכן רמונים. מוכרחים את הנשק למצוא. לקבל רובה היה ליהודי החלום הגדול בױתר. כשחזרנו לחורשה פגשנו שם עוד כמה צעירים מהגיטו, ביניהם היה ראובן ויםבוים (בובניקס עם אמו ואחותו, ליבל בורנשטין, הנוך נורמן ויחיאל אינשטוק. למחרת הלכתי יחד עם ארליך, ויםבוים ובורנשטין לכפר שוידר, כדי להוציא מהאדמה את הרובים המוםתרים. הםתתרנו בשדה וחכינו לבוא בעלי הבית שאצלם הםתיר אחי את הרובים.

בבוקר הופיע הפולני. תחת האיום של אקדח הכרחנו אותו להראות לנו את מקום המסתור של ״אוצרנו״. הוא הביאנו למקום המתאים והתחלנו לחפור ולחפש את הנשק. חסרנו באור היום ולא הסתכלנו בסכנה האורבת לנו... אך לא מצאנו כלום. הגוי ביקש שנחום על חײון הוא לא מבין מה קרה כאן, למה הנשק איננו. הלכנו עצובים וחסרי מצב רוח. לא היה לנו במה להתחיל את הפעולות. בדרך חזרה שוב נכנסנו לז׳ימובסקי ובקשנו שבכל מחיר ישיג לנו רובים. אחרי מספר ימים הוא מכר לנו שני רובים. קשה, לתאר את שמחתנו באותו רגע, כשקבלנו את נשקנו הראשון, את ראשית האפשרות לנקום ברוצחי קרובינו היקרים. במשך זמן קצר הײנו מוכנים ללכת ליערות קוצק כדי להצטרף לכוח פרטיזני גדול יותר. כצעיר, הײתי נאלץ להשאר עם הנשים ממשפחתי ולדאוג להן לאוכל. אחי הרש ל היה עם יתר אנשי לוקוב, שנשארו מן ה״אקציה״ ובאותו זמן הם נמצאו באזור יחד עם הקוצקאים. עם הנשק שהיה להם הם הצליחו, במלחמה עם השוטרים הפולנײם, להגדיל במידד, רבד, את נשקם. כשהם הגיעו ליער הם נסו למצוא קשר לפרטיזנים הפולנײם. אך בזה הם סבלו אבדות גדולות, נפלו אז יחיאל אנשטוק, אד,ר ן ארליך ועוד אחרים מקוצק. החברים מלוקוב עזבו את הקוצקאים וחזרו לאזורנו, מצב הרוח אצלנו לא היה הגבוה ביותר. אנחנו שמנו תקותנו בד,ליכתם ליערות קוצק!

אנו ציפינו שהם יכינו לנו מקום ליד מחנה פרטיזנים גדול, ההסתתרות בכפר נעשתה מיום ליום קשה, יותר, ולהבטחות שהמלחמה, תגמר מהר, לא האמינו הכפריים. הפולנים שהסתירו יהודים היו תחת איום חסול כפריהם. כן המצב הסניטרי־ההיגייני היה אצלנו בלתי נסבל. קשה, היה לתאר איך יכולנו לסבול זאת, המלבושים נרקבו עלינו והתפוררו ונראינו כמו אנשים פראיים. בזמן שישבנו במסתור באו אלינו 2 בחורים מלוקוב עם נשק, משה, וישניה ויוסף

ססר לוקןןו 479 אריה שמיטנקה. כשהם ראו את מצבנו הנורא, הם החליטו לקחתני עמם, כדי שאשיג מעט מלבושים ומקום אחר למסתור. אמי בקשה ממני שלא אלך, כי בכל צעדי שאױם של מות, ואלהים יעזרנו גם ככה, אנו נחיה. כך מענה אמי. אך אני הײתי ממורמר ורציתי למצוא קצת אור בחײם החשוכים. אני זוכר עוד את מלות אמי האחרונות כשהיא עטפה ראשי בצעיף, כי בחוץ היה כפור גדולן /,זכור, היא אמרה׳ את התקותי היחידד ״הזהר לעצמך״. בלילה הזדחלנו החוצה מהמחבוא ופנינו למקום ששׂם גרו שני החברים, אצל כפרי בשם ברונקויץ׳. כשהגענו לשם נודע לנו, שחלק מן המחתרת הפולנית החליטה לחם לאת היהודים הבודדים שנשארו כדי לא להשאיר עדות לפשעיהם לטני התקרבות הצבא האדום. הם הצליחו כבר לרצוח את משפחת פרוסט, שהסתתרד, באזורנו ועם המשפחה שרפו את כל רכושו של האכר. החדשר, זעזעה אותי. זה היה קרוב למקם המצאה של משפחתי. החברים רצו כבר לשלחני חזרה: ראשם כבר לא היה לעניני הפרטײם. הם כתבו מכתבי אזהרה למנהיגי המחתרות הפולנױת, שיפםיקו את הרציחות האױמות של יהודים, כי פעם יעמדו למשפט. בינתײם נשארתי עד למחרת בערב. הבונקר, מקום מחבואם של החברים, נמצא במושבות דז׳מקה. זה היה משק עני מאד. דירת המגורים נמצאה תחת גג אחד עם הרפת, כל הבית היה מורכב ממטבח אחד גדול שהיה קשור עם הרפת. במטבח עמדו שתי מטות, שולחן נמוך ומספר שרפרפים.

הכניסה לבונקר היתה תחת התנור ׳ באדמה . בבונקר נמצאו משפחת רוזנבלום (3 אנשים) , ױםף אריה שמיטנקה , ױםף וישניה , יעקב דגרמן ׳ ױדל װלנד ומוטל טבקמן . כל הױם הראשון עבר עם החדשות שהביא האכר עמו על הפשיםטים הפולנײם ד,משולד,בים, הרוצחים יד׳ודים ואת אלו המסתירים אותם . למרות שברונקוביץ׳ היה שמאלי בדעותיו וידיד יהודים ׳ הוא החל להתנועע מפחד למשפחתו. הוא לא אמר זאת בגלוי שנלך ממנו , אך הרגשנו שהוא מאד מודאג . בערב באו אלינו אחױ של שמואל ׳ יצחק רוזנבלום , לײבוש ברון ׳ הרשקה אםנה ומל ד בידרמן כדי להתיעץ מה לעשות . היו לנו אז 8 רובים ולכל רובה 15—13 כדורים , 3 אקדחים ורמון אחד ׳ בעת ישיבתנו בארוחת הערב ושוחחנו על הבעיה שנוצרה , החל םתאום הכלב לנבוח חזק , בחלונות נעשה אור מפנםי כי ם מוארים . ברונקוביץ׳ הבין שאנחנו מםובבים ע״י ה״אקובצים״ , הפרטיזנים הפולנײם , שרצחו יהודים . ברונקוביץ יצא מהבית בלי לומר מילה ומיד נשמעו ירױת . נעשינו לרגע מבולבלים . הבנו שהרוצחים מתכװנים רק לנו ׳ ולנו נשאר מעט זמן לד׳חלטות . חלק מאתנו החליט שנדחם לבונקר ן אחרים הציעו ׳ שנצא לקרב עם השודדים , הגם שכוחנו הנוקט קטן לעומת כוח האויב — הן באנשי ם וד,ן בנשק . אחר כך התברר שכוחם היה 50 איש ׳ מזױנים ברובים , מכונות יריה ורמונים ועם מםפר כדורים בלתי מוגבל . חוץ מזה הם הױ מלומדי קרב וכן שבעים מאתנו ,

אך כעםנו על הפולנים שעוזרים להיטלראים ברציחתנו היה חזק כל כך שהחלטנו לצאת למלחמה הלא שװד״ כדי לשמור על הכבוד היהודי ולא לד׳תמם לידיהם, כדי שדם יצחקו לנו, כמו שהגרמנים למדום. נכנסנו לרפת. האנשים שהיו בעלי הרובים נעמדו ליד הדלת שמובילה מד׳רפת החוצה.

480 מסר לוקנו װ עם צעק ח ״לחיים ולמות:״ פרצנו את הדלת והתחלנו בירי רובים. היריות היו צפופות, הכדורים עפו מכל הצדדים, נעשה אור כמו ביום. הרוצחים הפולנים היו מאד מופתעים. גשמעו צעקות, שיהודים יורים זה היה המקרה הראשון, שהם גתקלו בהתנגדות יהודית. בהתחלה הם רצו לקחתנו בכוח, אך עד מהרה הם הרגישו באומץ לבנו וגבורתנו. היריות נמשכו זמן רב, עד שרים החלו לברוח בבהלה. כמו שראינו זאת, התחלנו לרדוף. הם משכו לתוך היער ואנו רדפנו אותם בהתלהבות, ולא חשבנו על חום הר הטעם בתקיפה ביער בלילה ובכמות כזאת של כדורים. לבסוף חזרנו כדי לארגן על הבית האכר, ששודדים לא יציתו אותו. חברי ה.א.ק, השאירו בשדה הקרב 4 הרוגים. אצלנו נפצע ברגל רק ילד וולנד. השמחה אצלנו היתה מאד גדולה, ובמיוחד — אצלי, כי מההרוגים הורדנו 4 רובים ושנים מהם נתנו לי ולאחי הרשל, שנשאר בבונקר המשפחה.

חכינו ששודדי האק. יחזרו ולפחות יקחו את הרוגיהם, אך הפחד היה אצלם כה גדול, שהם נמנעו מלהסתכן עוד פעם בקרב עמנו. היינו קורקטים. • הלכנו וד,רשינו לד.ם לקחת המתים. לא רחוק משדד, הקרב נתקלנו בפולני צעיר, עצרנו אותו ושאלנו, מה הוא עושה כאן, הוא ענה, שהוא הולך ל״זבוה״ (בלוי). ״כמו אבוד, שרצית לעשות לנו״ — אמרנו לו, כי הכרנו בו מיד את מנהיג השודדים. כשד,ו א ראה שנפל בפח, הוא נפל על ברכױ, נשק את רגלינו ובקש, שנחום על חײו. הוא נשבע במלת הכבוד הפולנית, שבאזורו לא יפגעו ביהודי. האמנו לד,בטחתו ושחררנו אותו. הלכנו בכױו ן לבונקר של משפחתי, כי אצל יודל װלנד דממה הרגל, נכנסנו לפולני מושצ׳יצקי, חבשנו את רגלו של װלנד והמשכנו בדרכנו. כשדדינו כ־2 ק״מ מהבונקר שמענו צעקות אױמות. היו אלו צעקות אמי, 3 אחיות, אח ובן אחי בן ה־ד. היו שם גם אב ובתו שד,םתתרו בבונקר עם משפחתי, בלי ידיעת בעלי הבתים הפולנײם. כולם הוצאו לחצר ונרצחו. שמענו את בכױתיהם הנוראות, אבל לצערנו היינו רחוקים מדי, שנוכל להצילם״. היה זה ליל ה־27 לספטמבר 1944, התאריך יהי חרוט לתמיד בזכרוני, כיום גבורה ואומץ של אחרוני צעירי לוקוב במלחמד, למען כבוד יהודי ויום הזכרון למותם של יקירי וקרובי.