אליהו רודזיניאק ימי אביב אביב 1943. הױם ױם יפה —■ ראשית האביב׳ לפני פסח. אבל איזה ױם בחודש בדיוק הױם— יודע רק אלהים לבדו. אני לבד בכפר, יהודי אחד בין גוײם. אני עובד בשדה. לבי מתחיל לםעום כשרק נזכר אני... מה יהיה הלאהן בגיטו לוקוב עדיץ ישנם יהודים, ביניהם אמי ושני אחי. אני מוכרח ללכת לשם, להתראות עמם. אםשר ואצליח לשכנע את הצעירים, שעדײן נשארו שם שהעולם גדול הוא, שצריך לברוח ושלא צריך לחכות בגיטו עד שלא יהיה מוצא... למה מחכים הם? בלוקוב וכערים בםביבה כמו נשלסק, םולטוסק׳ נשארו כל כך מעט יהודים שהגרמנים יכלו לדחםם לשתים, שלש םמטאות (״קנלובה״, ״יאטקע גאס״ ובבית הכנםת ליד ״מעזריטש גאם״). הלכתי ללוקוב. םגשתי באמי ודנתי עם הבחורים, הצעתי להם לבנות חדרים באדמת היער. אוכל אוכל להשיג. אני עצמי חרשתי וזרעתי, לבד טחנתי את הדגן על האבנים ואפיתי את הלחם. אולם המיטה החמה של היום חשובה היתד. להם מהחײם— מחר. בבתי לוקוב פגשתי שלש ארבע מטות בחדר אחד. ובכל מיטה משפחה. לא, אלו אינם אנשים! הם מסתובבים בלי ישע ומחכים לנם׳ שהמשיח יבוא. היהודים מאמינים ש״זד.״ יותר לא יקרד.ו ועתה כשהגרמנים ױתר לא מנצחים בחזיתות רוסיה, הם ירגעו. החורף עבר יחסית בשקט. נתנו לקרבן להתאושש, שפכו מים קרים על גופות יהודיות םרוטות. ככה זה בעיר׳ אם יש שבוע, שבועיים שקט, מרימים כבר את הראשים.