478 םםר לוקאװ מקוצק. הם הױ בדרכם לגיטו לוקוב והוא הזהירם שגגיטו מתקײמת .״אקציה״ ושהם יםתתרו אצלו בױם׳ ואחר כך יחזרו ליערות קוצק. ומיד הם באמת הופיעו לפנינו. הם ירדו מן הגג, מםפר מהם הכירוני ואחרי שיחה קצרה החלטנו ליצור קבוצה פרטיזנית ולפנות ליערות קוצק. אני קבלתי אצל ז׳ימובםקי לחם בשביל המשפחד״ והוא הבטיח לעזור לנו תמיד כשנפנה אליו. בדרכי למשפחתי לקחתי גם את החברים הקוצקאים. התחלנו לעשות תכנױת איד לארגן את קצת הזמן של חײנו שעדיץ נשארד״ כדי לנקום בשונאינו בדם. םיפרתי להם, שכשאחי לײזר חזר מהצבא הפולני ב־1939, הוא הםתיר שני רובים וכן רמונים. מוכרחים את הנשק למצוא. לקבל רובה היה ליהודי החלום הגדול בױתר. כשחזרנו לחורשה פגשנו שם עוד כמה צעירים מהגיטו, ביניהם היה ראובן ויםבוים (בובניקס עם אמו ואחותו, ליבל בורנשטין, הנוך נורמן ויחיאל אינשטוק. למחרת הלכתי יחד עם ארליך, ויםבוים ובורנשטין לכפר שוידר, כדי להוציא מהאדמה את הרובים המוםתרים. הםתתרנו בשדה וחכינו לבוא בעלי הבית שאצלם הםתיר אחי את הרובים.
בבוקר הופיע הפולני. תחת האיום של אקדח הכרחנו אותו להראות לנו את מקום המסתור של ״אוצרנו״. הוא הביאנו למקום המתאים והתחלנו לחפור ולחפש את הנשק. חסרנו באור היום ולא הסתכלנו בסכנה האורבת לנו... אך לא מצאנו כלום. הגוי ביקש שנחום על חײון הוא לא מבין מה קרה כאן, למה הנשק איננו. הלכנו עצובים וחסרי מצב רוח. לא היה לנו במה להתחיל את הפעולות. בדרך חזרה שוב נכנסנו לז׳ימובסקי ובקשנו שבכל מחיר ישיג לנו רובים. אחרי מספר ימים הוא מכר לנו שני רובים. קשה, לתאר את שמחתנו באותו רגע, כשקבלנו את נשקנו הראשון, את ראשית האפשרות לנקום ברוצחי קרובינו היקרים. במשך זמן קצר הײנו מוכנים ללכת ליערות קוצק כדי להצטרף לכוח פרטיזני גדול יותר. כצעיר, הײתי נאלץ להשאר עם הנשים ממשפחתי ולדאוג להן לאוכל. אחי הרש ל היה עם יתר אנשי לוקוב, שנשארו מן ה״אקציה״ ובאותו זמן הם נמצאו באזור יחד עם הקוצקאים. עם הנשק שהיה להם הם הצליחו, במלחמה עם השוטרים הפולנײם, להגדיל במידד, רבד, את נשקם. כשהם הגיעו ליער הם נסו למצוא קשר לפרטיזנים הפולנײם. אך בזה הם סבלו אבדות גדולות, נפלו אז יחיאל אנשטוק, אד,ר ן ארליך ועוד אחרים מקוצק. החברים מלוקוב עזבו את הקוצקאים וחזרו לאזורנו, מצב הרוח אצלנו לא היה הגבוה ביותר. אנחנו שמנו תקותנו בד,ליכתם ליערות קוצק!
אנו ציפינו שהם יכינו לנו מקום ליד מחנה פרטיזנים גדול, ההסתתרות בכפר נעשתה מיום ליום קשה, יותר, ולהבטחות שהמלחמה, תגמר מהר, לא האמינו הכפריים. הפולנים שהסתירו יהודים היו תחת איום חסול כפריהם. כן המצב הסניטרי־ההיגייני היה אצלנו בלתי נסבל. קשה, היה לתאר איך יכולנו לסבול זאת, המלבושים נרקבו עלינו והתפוררו ונראינו כמו אנשים פראיים. בזמן שישבנו במסתור באו אלינו 2 בחורים מלוקוב עם נשק, משה, וישניה ויוסף