478 םםר לוקאװ מקוצק. הם הױ בדרכם לגיטו לוקוב והוא הזהירם שגגיטו מתקײמת .״אקציה״ ושהם יםתתרו אצלו בױם׳ ואחר כך יחזרו ליערות קוצק. ומיד הם באמת הופיעו לפנינו. הם ירדו מן הגג, מםפר מהם הכירוני ואחרי שיחה קצרה החלטנו ליצור קבוצה פרטיזנית ולפנות ליערות קוצק. אני קבלתי אצל ז׳ימובםקי לחם בשביל המשפחד״ והוא הבטיח לעזור לנו תמיד כשנפנה אליו. בדרכי למשפחתי לקחתי גם את החברים הקוצקאים. התחלנו לעשות תכנױת איד לארגן את קצת הזמן של חײנו שעדיץ נשארד״ כדי לנקום בשונאינו בדם. םיפרתי להם, שכשאחי לײזר חזר מהצבא הפולני ב־1939, הוא הםתיר שני רובים וכן רמונים. מוכרחים את הנשק למצוא. לקבל רובה היה ליהודי החלום הגדול בױתר. כשחזרנו לחורשה פגשנו שם עוד כמה צעירים מהגיטו, ביניהם היה ראובן ויםבוים (בובניקס עם אמו ואחותו, ליבל בורנשטין, הנוך נורמן ויחיאל אינשטוק. למחרת הלכתי יחד עם ארליך, ויםבוים ובורנשטין לכפר שוידר, כדי להוציא מהאדמה את הרובים המוםתרים. הםתתרנו בשדה וחכינו לבוא בעלי הבית שאצלם הםתיר אחי את הרובים.
בבוקר הופיע הפולני. תחת האיום של אקדח הכרחנו אותו להראות לנו את מקום המםתור של ״אוצרנו״. הוא הביאנו למקום המתאים והתחלנו לחפור ולחפש את הנשק. חםרנו באור היום ולא הםתכלנו בםכנה האורבת לנו... אך לא מצאנו כלום. הגוי ביקש שנחום על חײון הוא לא מבין מה קרה כאן, למה הנשק איננו. הלכנו עצובים וחםרי מצב רוח. לא היה לנו במה להתחיל את הפעולות. בדרך חזרה שוב נכנםנו לז׳ימובםקי ובקשנו שבכל מחיר ישיג לנו רובים. אחרי מםפר ימים הוא מכר לנו שני רובים. קשד, לתאר את שמחתנו באותו רגע, כשקבלנו את נשקנו הראשון, את ראשית האפשרות לנקום ברוצחי קרובינו היקרים. במשך זמן קצר הײנו מוכנים ללכת ליערות קוצק כדי לד׳צטרף לכוח פרטיזני גדול ױתר. כצעיר, הײתי נאלץ להשאר עם הנשים ממשפחתי ולדאוג להן לאוכל. אחי הרשל היה עם יתר אנשי לוקוב, שנשארו מן ה״אקציה״ ובאותו זמן הם נמצאו באזור יחד עם הקוצקאים. עם הנשק שהיה להם הם הצליחו, במלחמה עם השוטרים הפולנײם, להגדיל במידד, רבד, את נשקם. כשהם הגיעו ליער הם נםו למצוא קשר לפרטיזנים הפולנײם. אך בזה הם םבלו אבדות גדולות, נפלו אז יחיאל אנשטוק, אד,רן ארליך ועוד אחרים מקוצק. החברים מלוקוב עזבו את הקוצקאים וחזרו לאזורנו, מצב הרוח אצלנו לא היה הגבוה בױתר. אנחנו שמנו תקותנו בד,ליכתם ליערות קוצק!
אנו ציפינו שהם יכינו לנו מקום ליד מחנה פרטיזנים גדול, ההםתתרות בכפר נעשתה מיום לױם קשד, יותר, ולהבטחות שהמלחמד, תגמר מד,ר, לא האמינו הכפרײם. הפולנים שהםתירו יהודים היו תחת אױם חםול כפריהם. כן המצב הםניטרי־ההיגיעי היה אצלנו בלתי נםבל. קשד, היה לתאר איך יכולנו לםבול זאת, המלבושים נרקבו עלינו וד,תפוררו ונראינו כמו אנשים פראײם. בזמן שישבנו במםתור באו אלינו2 בחורים מלוקוב עם נשק, משד, וישניה ויוםף