221 ד״ר נ. מ. גלכר 222 וכחסידים יחד, מפני שגם האדוקים יצאו נגד החסידים. על התפתחות החסידות בלבוב בסוף המאה הי״ח אין לנו פרטים מדוייקים. בקהלת לבוב יצא בגד ה בחריפות הרב ר׳ הירש רוזאביש. ביזמתו הכריזו בשנת 1792 חרם על החסידים ואיסור על שוחטים מאוהדי החסידות. בחרם נאסר על החסידים להחזיק מנינים (שטיבלאך) משלהם. על הכרוז חתמו מלבד הרב ר׳ הירש רוזאניש גם הפרנסים הירש בן משה ויטלס, זיסקינד זוסמן בלבן, אברהם בן אליעזר מנקים 8). למרות התנגדותם לא יכלו לעכב את תהליך החסידות, שהקיפה את רוב היהודים בגליציה המזרחית. אולם בלבוב לא שקטו המתנגדים לתנועה ונלחמו בצדיקיה. בי 1794 עבר ר׳ משולם איגרא בלבוב בדרכו לפרשבורג ובראותו את השפעת החסידות בה פנה אל מנהיגי "הקהל" במכתבו ט׳ אדר א׳ בו קרא "לרפאות צאן הנדחה והנהלאה למען לא תפוצנה הבה והנה. לא תגודדו, לא תעשו כתות, כתות, חבורות לשנות ממנהגי אבותינו הקדמונים, גאוני עולם במדינה ותורתנו זו. זכותם יעמוד לנו ויצאתי "לקראתכם לקנא קנאת ד׳ צבאות ותורתו למען לא תפוג תורה". הרב ר׳ צבי הירש רוזאניש ופרנסי שתי הקהלו הסכימו וענו לדבריו "להסיר המכשילה הזאת מעלינו, אשר היא הסירה מעלינו תפארת הדרת תורתינו שמונחת בקרן זוית״ פ). הרבנים וראשי הקהלת עשו מאמצים לעצור בעד התפשטות החסידות ולסלק את אנשיה מכל השפעה על עניני הקהלה 10).
תנועת החסידות היתה לגורם משפיע על חיי הקהל הבלבוב רק בשנות הארבעים של המאה הי״ט. קודם לא היה עוד מנהיג לחסידים בלבוב. הם התפללו בשלשה מנינים (שטיבלעך), שהיו ותאי־תעמולה ומשם התפשטה החסידות בקרב התושבים. כמנהיג קם להם יעקב גלאנצר. עם צעדיה הראשונים של החסידות כתנועה המונית יצא הרב ר׳ יעקב אורנשטיין נגדה. אולם באותו זמן היה צורך בחזית שניה נגד המשכילים שמרכזיהם בברודי, בטרנופול ולבוב החדירו את דעותיהם בקהילות המפוזרות בכל גליציה וימשכו אליהם את הנוער, בפתחם לפניהם אופקים רוחניים וסיכויים לחיים חדשים מאשר היו שקועים בהם. בניגוד למיזר ולפרל, עמדו משכילי לבוב על בסיס היהדות המסורתית. הם הכניסו לתוך ההשכלה הגליצאית נימה עממית, שמרו על נאמנות לשפה העברית שהיתה להם עמוד־התוך להשקפתם הלאומית. אמנם כבר היו משכילים שפרקו מעליהם עול־מצוות — לא בפרהסיה אלא בצנעה — אולם מספרם היה מעט. היה גם טיפוס־משכילים מיוחד במיני, שומרים על לבוש יהודי, חובשים שטריימל בשבת ואפיקורסים בלבבם. רווחה הדעה על 1 נ ) יהודי לבי ב שהצטיינו ב״תמימות מרובה, ענוה, אהבת הבריות". לא היתה בהם מאותם השחצנות של יהודי העיירות בגליציה שהיתה להם הנאה לצער את חבריהם בחידודים עוקצים. ולפי שהיו תמימים ולא חריפים להונות את חבריהם, היו בני העיירות אומרים עליהם, כי מעבר לשערי העיר "תפקע פקחותם".
יש להכיר בעובדה, שלהתפשטות החסידות עזרה דווקא המדיניות היהודית של ה״יוזפיניזם", שהיוותה עוד עשרות בשנים אחרי מותו של יוסף 11 את המצע הרעיוני לאסכולה הנאורה באוסטריה. הדרישות הקיצוניות להתבוללות מבלי להגשים למעשה את השוויון האזרחי של היהודים, עמדה בניגוד גמור להווי היהודי. דרושה היתה מהפכה מוחלטת בחייהם של יהודי גליציה — דבר שלא ניתן להתגשם אלא בתהליך היסטורי. באין להם הבנה במהות הבעיה היהודית, שראו בה ענין דתי בלבד, הרחיקו השלטונות את המוני ישראל מכל שאיפה להשכלה ודחפם לזרועות החסידות וצדיקיה, שבהם חיפשו מפלט לכיסופי נשמתם. השלטונות עשו את הכל — בניגוד לשאיפות לזכויות־אזרח, לשוויון ולהפצת ההשכלה בין ההמונים — להגביל את היסודות החוקיים הכלכליים של קיום היהודים. אולם בכל שיטת הדיכויים היתה הממשלה בוינה מעונינת מבחינה פוליטית ביהודי גליציה, כדי להחליש באמצעותם בארץ ובלבוב הבירה בפרט, את הגורם הפולני שהתחיל, אחרי המרד 1831, להתבסס במובן לאומי־מדיני.