265 ד״ר נ. מ. גלבר 266 בבואו לוינה המליץ סטאדיון על חלוקת גליציה לשתי פרובינציות. תכנית זו נתקבלה ע״י הממשלה והוחלט לבצעה החל מ־1 באוגוסט 1848. אולם המאורעות בהונגריה ואיטליה הכריחו את הממשלה לדחות את הביצוע. בינתים נהגו השלטונות בוינה יחס ליבראלי להמוני־העם בתקוה שיצליחו, עם הנצחון בפיקודו של ראדצקי באיטליה ובעזרת הקרואטים בפיקודו של הגנרל ילאציץ בהונגריה — לחסל את הקונסטיטוציה ולכפות על הממלכה משטר של שליטים. עד 30 ביולי 1848, אחרי שתכנית החלוקה נדחתה, נתמנה ואצלב זאלסקי הפולני כיורשו של סטאדיון לנציב על כל גליציה, וגולוחובסקי נשאר כסגנו. לפני מינויו התנה זאלסקי תנאים מסויימים, כגון: מניעת החלוקה של גליציה, מינוי פקידים מבין ילידי גליציה, ייצוב השלטונות האוטונומיים, פולוניזציה של רשת־החינוך וכינוס הסיים הגליצאי בלבוב. בהיותו בקרקוב כחדשיים, עד שהגיע ללבוב ב־25 באוקטובר 1848, ביצע שינויים ניכרים באדמיניסטרציה וברשת־ החינוך. אולם מאמציו עלו בתוהו. ימים אחדים אחרי הפצצת לבוב לפי פקודתו של האמרשטיין נסע זאלסקי ב־12 בנובמבר 1848 לוינה ולא חזר עוד למקום כהונתו. באולמיץ, מושב הממשלה אז, נכשל בגלל הקנוניות של הקבוצה הריאקציונית הצבאית, שהכשירה את הקרקע למשטר הריאקציוני באוסטריה, בעזרתו של הפלדמרשל ווינדישגרץ.

בוינה התכנסה האספה המכוננת של בית־הנבחרים ("קאנסטיטואירענדע רייכסטאג") יועדה פרלמנטרית טיפלה בעיבוד החוקה 34), בה נקבע העקרון של שוויון אזרחי ומדיני לבני כל הדתות — ויהודים בכללם, חופש־התנועה ונשואי תערובת ע״י נשיאין אזרחיים. הציר מברודי וסגן יו״ר הפרלמנט, המטיף נח מאנהיימר, דרש בנאומיו במליאה ב־26 בספטמבר וב־5 באוקטובר 1848 לבטל את מס־בשר־כשר ומס־ גרות, ובהשפעתו הוחלט ב־243 קולות נגד 20, לבטל את היטל המסים המיוחדים ליהודים 35). בכך נקבע העקרון של שוויון מלא ליהודים ולנוצרים. בצו (פאטענט) הקיסרי מ־20 בנובמבר 1848 קבלה ההחלטה תוקף חוקי מלא החל מ־1 בנובמבר 1848. החלטת הפרלמנט לבטל את המסים המיוחדים נתקבלה ע״י היהודים בגליציה בשמחה ובסיפוק רב. העתון היהודי "צייטונג" שיצא בלבוב בעריכתו של מהאר פרסם כרוז; "אחי היקרים, לפנינו הראשון בנובמבר, תזכרו שמם הנרות והבשר בוטל, אל תשמעו לדברי מסיתים שינסו להוכיח לכם כי המסים עדיין בתוקף, הואיל והקיסר טרם חתם על ההחלטה. דעו, מה שהחליט הפרלמנט אין הקיסר יכול לשנות. אולם ידוע לנו כי הקיסר עצמו איננו רוצה במסים נבזים אלה". בסוף הכרוז נדרשו היהודים שלא להכנע לאיומי הפקידים וחוכרים, ולהמנע מסילוק המסים 36).

המוני היהודים בלבוב, בשמחתם על ביטול המסים ובשנאתם לחוכרים, התנפלו עליהם ועל בתיהם ועשו בהם הרס רב. ורק בהתערבות הגברדיה לא הגיע הדבר לידי התנגשות רצינית. הדיון על יתר הפרטים הקשורים ישזוי־הזכויות ליהודים לא התקיים בפרלמנט, כי למחרת, ב־6 באוקטובר 1848, פרצו מהומות בוינה, בהן נהרגו מן היהודים: אדולף קאלינסקי, עמנואל אפשטיין, דוד לב. המהומות גרמו למצור וינה ומהפכה נגדית של הפלדמרשל הנסיך ווינדשגרץ. הפרלמנט עבר לקראמזיר והמשיך שם בעבודתו. אולם לא הספיק להחליט בענין האמנציפציה ליהודים. ב־2 בדצמבר 1848 עלה על כסא הקיסר פרנץ יוסף 1 (1830 — 1916) וכראש־ הממשלה נתמנה הנסיך פליקס שווארצנברג. הממשלה התחילה מיד לטפל בבעיות המצב ובהכנת קונסטיטוציה חדשה. מועצת המיניסטרים טפלה בישיבתה מה־11 בפברואר 1849 37) גם בבעיה היהודית, ואחרי דיון מקיף קבלה את סעיף 1 של חוקת־היסוד, בו הובטח לכל תושב חופש הדת והפולחן והנאה מזכויות אזרחיות ומדיניות ללא תלות בדת 35). ב־7 במרס 1849 פוזר הפרלמנט בקראמזיר והוכרז על הענקת חוקה חדשה בדרך כפיה (אוקטואירט ע פערפאסונג) שנחתמה ואושרה ע״י הקיסר ב־4 במרס 1849. החוקה היא פרי־עטו של מינסטר־הפנים פראנץ סטאדיון, והיתה חדורה רוח ליברלית, ובה הוכנס גם עקרון שווי־הזכויות של בני כל הדתות, בדגשה, שהבדל בדת אינו יכול להיות גורם להפליה מהנאת זכויות מדיניות ואזרחיות.