277 ד״ר נ. מ. גלכר 278 בממוצע ב־2300 חולים לשנה ) ובית־מדוסה בשבי ל 30 איש. בשנת 1854 נוסדה גם "אגודה לתמיכת סטודנטים יהודים מחוסרי אמצעים" שהיתה משתתפת בתשלום דמי־לימוד ורכישת ספרים. האגודה נוסדה ביזמת הבוגרים הראשונים של הגימנסיות. ב־24 באפריל 1854, ביום חתונתו של הקיסר, הונחה אבן־פנה ל״בית־מלאכה" בשביל ילדים עניים יתומים. 200 נערים עניים קבלו אז בגדים. בפברואר 1851 הקים מאיר קאליר בהשפעת הרב ר׳ שמואל דייטש מסאמבור, את "החברה לפיתוח החקלאות בין יהודי גליציה" בברודי. ראשי־קהלת לבוב מאיר מינץ הקימו אז ועדה זמנית ליסוד סניף־החברה, בהרכב: ד״ר בלומנפלה ד״ר קולישר, מאיר ירחמיאל מיזס, א. מ. גולדבוים, ש. קלהרמן, ר. רוזנשטיין ומאיר מינץ 18 ) , אולם הענין לא יצא אל הפועל. המוסדות קמו בעזרת נדיבים יחידים שהשאירו עזבונות ובתים לקיומם וכן ע״י גיוס תרומות.
בעזרת הלקיום המוסדות היו פעילים ביחוד לאורה לוש (בת־דודו של המדינאי היהודי ד״ר גבריאל ריסר מהאמבורג) 19) שעמדה בראש בית־היתומים, והירש ציפר (1796 — 1858), שהיה משנת 1820 מפקח המשטרה ברובע היהודי, והוא שייסד את ביודהיתומים ועד מותו דאג לקיומו בכספו. בשנת 1840 היה בין מיסדי "היכל הנאורים" ומפעילי הועד. אחרי פטירתו של הרב אברהם כהן ניהל מו״מ עם הרב כהן בראוסניץ על בחירתו כרב בלבוב, אך הוא לא הסכים למינוי זה. ציפר היה דמות ידועה ואהודה על יהודי לבוב. לא היה מפעל שלא הקדיש לו את מרצו ומסירותו. כשנפטר ב־3 בספטמבר 1858 התקיימה אזכרה ב״טמפל" והמשורר היינריך ברנשטיין פרסם שיר־הספד 0נ) לזכרו. מרובים היו עניני הסעד בגלל רבוי מספרם של עניים ונצרכים. הבעיה העיקרית היתה כיצד לרכז את כל פעולוודהצדקה. בשנת 1854 הגיש ד״ר דוד דיאמאנד (אביו של ד״ד יעקב דיאמאנד) לגוברניון תזכיר 21) והציע לייסד בלבוב חברת־צדקה שתקיים קרן יהודית לעניים, להחזקת מוסדות צדקה, בתי־עבודה ובתי״ס למלאכה. לא ידוע אם הגוברניון התחשב בתכנית מקיפה זו. התנאים טרם הוכשרו לביצוע תכנית כזאת. הקהלה דאגה גם לקיומו של תלמוד־תורה ובאותו זמן נרכש גם שדה לבית־העלמין החדש, ול. ויקסל בנה עליו, על חשבונו, בית־כנסת שעלה 6000 פלורין.
בקיץ 1855 פרצה מגפת חולירע, שפגעה קשה באוכלוסיה היהודית בלבוב. בין האנשים הידועים שמתו במגפה היו: הסופר העברי יעקב בודק, הרופא ד״ר א. גוסמן, המורים שלמה זינגר וליאון סקלר ומזכיר־הקהלה ברנהרד פיפס. בין קרבנות החולירע היתה גם מגדלינה כהן אלמנתו של הרב אברהם כהן־2). על הקהלה הוטל לדאוג לאלמנות ויתומים במספר רב שנשארו בלי שום משען לקיומם. רק בשנת 1857 הוציאה הקהלה 6000 פלורין למטרה זו. אחת הבעיות המדיניות שהעסיקה את הקהלה היתה זכות הבעלות על נכסים. משרד־הפנים נקט בשנת 1851 עמדה עקרונית, כי כל ההגבלות שחלו על היהודים בטלות, עם הכרזת שור־הזכויות האזרחי לבני כל הדתות, מפני שההגבלות נבעו מתקנות שפקע תקפן 23). גם פסקי־הדין של בית־המשפט העליון ב־19/10 1852, 23/2, 19/4 1853 קבעו, שהיהודים רשאים להחזיק בקרקעות ובתים גם במדינות, שלפני 1848 נאסר עליהם לרכוש בהן קרקעות, מגרשים ובתים מידי נוצרים. כתוצאה מביטולם של חוקי־היסוד מ־4 במרס 1849, לא חודשו איסורים אלה. ד״ר עמנואל בלומנפלד, ראש־הקהלה. כאמור, הביאו שר־הפנים ד״ד באך, שר־המשפטים קארל קרוים ושר־האוצר ברוק את הבעיה לדיון. ומכיון שהממשלה לא באה לידי ההלטה