281 ד״ר נ. מ. גלבר 282 עמדה, שלא רצוי להחזיק ברובעי היהודים המזוהמים, המעכבים את התפתחותם המוסרית ומגבירים את השנאה בין היהודים והנוצרים. ואין גם להתעלם מגידול האוכלוסיה היהודית בלבוב וגם מסיבות סניטריות יש להרחיב את הרובע היהודי 30). הנציב גולוחובסקי טען נגדו, שצו־הקיסר על איסור רכישת נכסים מחוץ לרובע היהודי עודנו בתקפו, ורק במקרים מיוחדים אפשר לאשר יוצא מן הכלל 31). למעשה, הכריעה נציבות גליציה שהרובע היהודי יוסיף להתקיים. גם בענין עקרוני אחר הכריע הנציב גולוחובסקי ברוח החוק הקיים: העיריה דרשה מאת הקהלה פיצויים בעד אדמת בית־הקברות היהודי החדש. הקהלה ערערה ב־31/3 1856 נגד התביעה, וטענה, שהיהודים מהווים שליש מן האוכלוסיה בלבוב וכמשלמי־מסים הם משתתפים בכל ההוצאות להחזקת רבועי העיר, ולא מן היושר הוא לדרוש מהם פיצויים בעד קרקע שהוא רכוש כל העיר ותושביה. בכל זאת הכריע הנציב גולוחובסקי, בהסתמכו על 22 § של תקנון היהודים מ־7 במאי 1789, שעל הקהלה לשאת בכל ההוצאות הקשורות בהקמת בית־העלמין. אמנם, אין העיריה רשאית לתת מאדמותיה לפרט או לצבור שום קרקע בלי פיצויים כספיים תמורתה. טענת השיתוף של היהודים ברכוש " העיר נדחתה לפי שאין הקהלה חלק מן העיר, והיא קיימת בהנהלתה העצמאית, גובה תשלומים בעד הקברים, מבלי לשתף את העיריה בהכנסותיה 32).

בשנים 1858, 1859 הגישה הקהלת לבוב, באמצעות הנציב גולוחובסקי, תזכירים לממשלה המרכזית ולקיסר בדבר הגבלת זכוודהבעלות על נכסים 33), קשיים בנוגע לרשיונוודנשואין ושאר חומרות הפוגעות בחיים הכלכליים, וביקשה לבטלן. גם בפגישות נציגי־הקהלה עם הנציב הביאו לפניו את הדרישה ועמדו על הצורך לשנות את מצבם החוקי של היהודים. הנציב גולוחובסקי עצמו היה מעונין בתמיכת חוגי המשכילים בין היהודים. בהזדמנות שנציגי הקהלה מסרו לו ברכה להתמנותו כשר־הפנים ב־21 באוגוסט 1859, בקש למסור לו תזכיר והצעות כיצד להבדיל מבחינה חוקית בין יהודים משכילים ולובשי אירופאית ובין יתר היהודים, שלא החליפו עוד את הלבוש היהודי־פולני. ב~28 באוקטובר 1859 הגיש ועד־הקהלה תזכיר מקיף חתום בידי ד״ר קולישר, ד״ר ברח־רפפורט, מ. דובסוי. ל. קולישר 35). בפתיחה מודגש שרצוי להעניק

לכל יהודי אוסטריה, ויהודי גליציה בכלל, בלי שום הבדל, שווי־זכויות מלא ולהשוותם לאוכלוסיה הלא־יהודית לחלוטין, בלי כל חשש מבחינת מנהגים, לבוש והשכלה. בעלי התזכיר סתרו את כל החששות של השלטונות והאוכלוסיה הנוצרית והצביעו על העובדה, שגם בשאר הארצות עמדו היהודים לפני מתן האמנסיפציה על רמת תרבות דומה לזו של יהודי גליציה, ורק עם שוויונם ליתר האוכלוסיה הצליחו להתקדם ולהתפתח גם במובן התרבות וההשכלה. לפיכך אין כל סבה לראות את יהודי גליציה אי חלק מהם כבלתי־ראויים לאמנסיפציה. העוני, אי־השוויון החוקי והמדיני, התנאים הקשים, בהם חי חלק גדול של יהודי גליציה — הם הם הגורמים העיקריים המעכבים את התפתחותם, ואין שום ספק שהענקת האמנסיפציה וביטול כל ההגבלות הקיימות ישנו את תנאי חייהם ויחישו גם את תהליך התקדמותם. מבחינה זו אין להסכים למתן שווי־זכויות רק לחלק המשכילים, להפך הענקת האמנסיפציה צריכה לחול על כל חלקי היהדות. במזכיר מתואר מכלול ההגבלות המוטלות על היהודים בכל ענפי החיים הכלכליים, והנזק הנגרם לא רק ליהודים אלא גם לממלכה בהגבלות אלו. בהצעות הודגש, שכדי להרים את המצב התרבותי יש להקים על חשבון הממשלה או בתמיכתה בתי־ספר לפי דוגמת בית־הספר היהודי של קהלת לבוב. רצוי להשתמש לתקציבם בקרן בתי־הספר היסודיים היהודים משנת 1806 בסכום 132.460 גולדן בשטרות־מטבע וסך 126.628 גולדן בניירות־ערך של הממשלה (אובליגציות), שהועברו בשנת 1806 אל קרן בתי־הספר הכללית.