297 ד״ר נ. ט. 298 גלכר "המולדת המשותפת", התחיל המאבק הקשה למען שווי־הזכויות של היהודים. הקהילה היהודית, עם ירחמיאל מיזם בראש, הגישה מחדש פטיציות ובקשות בדבר הרחבת זכות־הבעלות על נכסים לכל התושבים היהודים. ב־11.11.1864 הגישה תזכיר מקיף 49 ב) בענין חיסול הרובעים היהודיים מפני שרב מספר המשכילים בעיר. העיריה הסתמכה שוב על סעיפי תקנות־העיר וגילתה עמדה אנטי־יהודית. הנציבות דרשה את חוות־ דעתה של המשטרה, שהיה דווקא לטובת היהודים. המשטרה ציינה שטענות העיריה עומדות בניגוד לציביליזציה ולרוח הזמן. תקנות־הממשלה שהיא מסתמכת עליהן שייכות לתקופה הקדומה. המשטרה הזימה גם את הטענה שהיהודים מתבדלים מן האוכל* וסיה הנוצרית. ההגבלות הן המכריחות אותם להתבדלות, וביטולן יביא רק תועלת למדינה, ויש להמליץ על מתן שווי־זכויות ליהודים. הנציבות לא רצתה להחליט על דעתה והעבירה את הענין להכרעת המיניסטריון. ב־25 בינואר 1865 ענה המיניסטריון שמחוץ לתחום הרובע יוכלו לגור יהודים שיסירו את הלבוש היהודי ואת הפאית. רוב היהודים לא הסכים לתנאי, והעדיף להישאר בתוך רחובותיו, הרב אטלינגר

במועצת־העיר נתחדשו הדיונים על תקנון־העיר , שהופסקו בשנת 1863 . אגב , נידון גם ענין חלוקת העיר לשתי עדות (געמיינדען ) : נוצרית ויהודית . מצד הפולנים הוגשה הצעה לחסל את הקהלה לחלוטין ולמסור את עניני היהודים לסמכותם של 20 חברי מועצת־העיר היהודים ועניני הנוצרים יסודרו ע״י חברי הנוצרים של מועצת־העיר . הפולני גרזישצקי הציע , שאם היהודים עומדים על מנוי 15 חברים למועצה , עליהם לבחור 5 נוצרים כחברי ועד־הקהלה . אולם , למרות התנגדות חברי־ המועצה היהודים , שאחרי הצהרת ד״ר הניגמן בשמם חזרו אל המועצה , נתקבל בישיבת 9 באוקטובר 1865 התקנון , על כל ההגבלות הקיימות בשביל היהודים , לפי הרצאתו של ד״ר ראיסקי . בישיבה מ־17 ביאנואר 1866 הוחלט להגיש את התקנון לסיים לאישור . בניגוד להצעת התקנון של הממשלה מ־5 במרס 1862 שהוגשה לסיים , שלא הוצעו בה שום הגבלות לגבי עדות דתיות , הוחלט להכניס בו שנויים עקרוניים • ביחוד בפרק הנוגע לענינים המיוחדים לאוכלוסיה היהודית והנוצרית . בפרק ו/ו של התקנון נקבעה הפרדה מדוייקת וטיפול מיוחד בין הענינים הנוצרים והיהודים . עניני־ הנוצרים — סדורם בידי חברי־המועצה הנוצרים , בלי השתתפות החברים היהודים , והענינים היהודיים יהיו בסמכותו של ועד אדמיניסטרטיבי של 20 חברי־ המועצה היהודים .

תקנון לבוב שמש דוגמה לשאר הערים, שהיו מעונינות לשמור על האופי הפולני מתוך חשש ששווי־ זכויות יבטיח ליהודים שלטון קבוע, בהיותם רוב בעיר. בסיים נמסר ענין הקנון־הערים לדיון בועדה מיוחדת. רוב הועדה הסכים לכל ההגבלות, והמיעוט שהיה מיוצג ע״י דובם וסאמלזון בקש להשמיט את כל הסעיפים, בהם מדובר על יחס הנוצרים אל היהידים. ביחוד, דרשו לשנות את הסעיף 34, שקבע מספר של 80 חברי־מועצה נוצרים ו־20 יהודים, הצעתם היתה שלא לקבוע את מספר ההברים היהודים והנוצרים, אלא שבמועצה ישתתפו 100 חברים, וכן להשמיט את ההגבלה שראש־העיר וסגנו יוכל להיות רק נוצרי וכן את 15 § שקבע, שמספר החברים הנוצרים הוא לכל הפחות ! של חברי־המועצה וסגניהם. הם דרשו להשמיט גם את 118 — 126 §§ בפרק ו׳ \ שקבעו, כי רכוש־העיר שייך לאוכלוסיה הנוצרית לבד, ועל העיר לדאוג למוסדות ולבתי־הספר הנוצרים, וכן בענין חלוקת המועצה העירונית לשני ועדים אדמיניסטרטי - ביים — נוצרי ויהודי. כל התיקונים שהוצעי ע״י דובס וד״ר סאמלזון נדחו. בעדם הצביעו רק 6 צירים יהודים. בישיבתה הנד 26 במרס 1866 אשרה מליאת הסיים את התקנון. החלטת הסיים זעזעה את יהודי לבוב ועודדה את הקהלה לנקוט בצעדים נגדיים אצל הממשלה. באפריל 1866 הוגש בוינה תזכיר לראש־הממשלה ע״י משלחת שהשתתפו בה ד׳ ר