31 ד״ר נ. מ. גלכר 32 קרקא אפילו לא חשבה להגן על יהודיה, ולא עשתה דבר. כשהמוני העיר יחד עם הכנופיות התנפלו על רובע היהודים והרגו בו 30 איש. בגלל מעשה זה, העניש המלך קאזימיר ז׳יאגילונציק את העיר. דוקא בתקופה זו גדל מספר היהודים בלבוב ע״י זרם פליטים שנמלטו מגרמניה. אתם באו גם יהודים למדנים ואמידים, שרכשו להם בתים ברובע היהודי שבעיר. בסוף המאה הט״ו הרחיבו יהודי לבוב את קשרי המסחר עם נירנברג, ברסלוי, דאנציג, ביהוד בשטח סחר התבואות, שהובאו בנהר הויסלה. העירונים הלבוביים פחדו שהגברת המסחר היהודי תחתור תחת קיומם הכלכלי ועשו כל מאמץ לעכבה. העיקרון שרק נוצרי, בן הכנסיה הרומית״הקטולית יכול להיות אזרח בעיר, קבע גם את יחס העירינים אל היהודים. במרוצת הזמן הלכה וגדלה פעילותם הכלכלית של היהודים בהשקעות ובקשריהם המסחריים עם היהודים מחוץ לפולץ. ודוקא בתקופה זו — 1488 — מתחיל הסכסוך בין העירונים לבין היהודים בלבוב והעיריה התחילה להגביל את הפעולות הכלכליות של היהודים.

תהלי ך דומ ה התבל ט ג ם בקרקא. וש ם הצליח ה העיריה, ב־6 ביונ י 1485, להגי ע ע ם נציג י הקהל ה היהודי ת ליד י הסכם, לפי ו התחייב ו היהודי ם "מרצונ ם ול א תח ת לחץ" לוות ר ע ל הזכו ת לסחו ר ולטפ ל במלאכו ת בעי ר קרק א גופא. מות ר הי ה לה ם ד ק למכו ר חפצי ם ממושכני ם שתוק ף פרעונ ם כב ר פ ג א ו מלבושי ם שנתפר ו ע״ י חייטי ם ופרווני ם יהודים. ההסכ ם עור ר א ת עירונ י לבו ב למלחמ ה ברו ח זו. במר ס 1488 הזמין 25 ) יור ש העצ ר יא ן אולברכ ט אלי ו לפ י הורא ת המלך, א ת הסוחרי ם היהודי ם ויועצ י העי ר לבו ב שיופיע ו בארמונ ו בבלז, ע ם הפריבילגיות, לש ם סידו ר סופ י ש ל הסכסוכים, אחר י ששמ ע א ת שנ י הצדדי ם הכרי ע לטוב ת העירונים, שדרש ו שיהוד י לבו ב ל א יהנ ו מזכויות־יתר, מאש ר יהוד י קרקא, פיזנ א וסנדומי ר והגבי ל א ת המסח ר היהוד י ר ק לסיטונאו ת ומכיר ת חפצי ם ממושכני ם בלבד. אול ם — יהוד י לבו ב ל א נכנע ו כיהוד י קרק א ול א רצ ו לות ר מזכויותיה ם אל א להפ ך נלחמ ו נג ד הכרעת ו ש ל יור ש העצר, שהית ה מביא ה ליריד ת המסח ר היהודי. בשנ ת 1490 — 1492 התקיימ ו משפטי ם בי ן שנ י הצדדי ם — העירוני ם והיהודי ם — וא ז דרש ה העירי ה מתו ך רוג ז ע ל "העקשנו ת היהודית" לאסו ר

עליהם את המסחר בכלל ו25 א). היהודים היו משקיעים את כספיהם, עפ״ר במשכנתאות, ובמדה מדובה מאשר לפני 1488, ולכן לא ויתרו על מאבקם. בד15 בפברואר 1493 השיגו מידי אילברכט הסכם זמני ואינטרים 6 ־׳*) לפיו אמנם הוגבל מסחרם, פרט לשני סוגים: סהר* ־ שוורים ואריגים. הותר להם להביא כל שנה לירידים בפשמישל וביארוסלב 1000 שוורים ולמכור שם גם 500 חבילות ארג. בלבוב הותר להם למכור אריגים בסיטונות. העירונים היו מעונינים לשמור להם את המסחר הקמעוני, שהביא רווחים גדולים ולהשאיר ליהודים את המסחר הסיטוני הכרוך בסכנות וקשיי יבוא מארצות המזרח 26 א).

זמן קצר לאחר ההסכם של שנת 1494, פרצה שריפה נוראה בעיר היהודים, בתיהם נשרפו, וגם חלקי העיר השוכנים אתם סבלו היזק גדול. בגלל המצב שיחרר יאן אולברכט את כל העיר ממסים המלכותיים למשך 10 שנים, ואת בעלי הבתים הנשרפים — 15 שנה. כנראה, שבתנאי המצוקה התירה אז החלטת הסיימיק ליהודים לסחור באריגים בסיטונות, בלי שום הגבלות ובמכירת חליפות בירידים שמחוץ לעיר לבוב. הסוחרים הנוצרים, שבעתים הפסידו את השוק המזרחי עם כיבושי התורכים, רצו להוציא את שכרם בהפסד היהודים ולתפוס את מסחרם. בשנת 1497 הצליחו לאסור על יהודי הפרבר את המסחר בסחורות מסויימות. אולם, באותה שנה, כשהגישו למלך יאן אולברכט את זכויות העיר לאישור, הכיר בזכותם של היהודים והרותנים המתגוררים בפרברים ליהנות מכל זכויות מסחר חפשי ומכירת סחורות, מפני שהיו נושאים בעול המסים של העיר. בשנת 1498 התנפל ההוספודר המולדבי סטפן על רייסין, והגיע עד לבוב. פרברי העיר נהרסו, העיר התגוננה וסטפן הוכרח לסגת במאי 1498. אולם השקט לא ארך זמן רב. ביוני 1498 פלשו שוב הטאטדים, ובסתיו הגיעו התורכים אל העיר, ואע״פ שלא הצליחו לכבוש את העיר, סבלו הפרברים נזקים גדולים. בתוך העיר נהרסו מטעמי בטחון הבתים ברובע היהודי, שהיו סמוכים לחומת העיר. בשנים 1498 — 1500 סבלו יהודי לבוב הרבה מידי הצלבנים שעברו דרך רייסין. אולם הפעם לא עשתה עירית לבוב כלום לשם הגנתם כאשר היה בשנת 1463. המצב הוחמר עד כדי כך שהמלך יאן אולברכט נתן הוראה לעיריה להגן על היהודים מפני התנפלויות הצלבנים. אבל העיריה לא קיימה צו זה.

אחרי מותושליאן אולברכט (1492 — 1501)