זאב זוהר בית כנסת ו"ק לויזן" ! . בתי־כנסת כארבע מאות בתי־כנסיות ובתי־מדרשות היו רשומים בפנקסי הקהילה בלבוב, מלבד "מנינים" רבים של ה״רביים" ו״הנכדים", כגון: ר׳ זינדל נייהויז מסמבור, ר׳ ברילע מסטרטין, ר׳ ליביש אפרתי מסטרליסק ואדמו״רי גלינא, קארטשין מיקוליב וכר. דורות רבים של פאר והדר היתה לבוב המעטירה "עיר ואם בישראל", על מאת־אלף תושביה היהודים, רבניה, גאוניה, חסידיה ו״מתנגדיה". הנאורים והמת־ קדמים, המוני־העם הפשוטים ואנשי המלאכה והמסחר, שהיו מסורים ליהדות ולעם, לתורתו ולארצו — כולם עמלו קשה לביתם ולמעמדם הכלכלי ובכל זאת ראו חובה לעצמם לעסוק במעשי צדקה וחסד, עזרה לזולת, ע״י החברות שפעלו ליד בתי-הכנסת בעיר. על כל הגזרות והעינויים במשך מאות השנים ותלאותיהם תחת שלטון פולין, אוסטריה ופולין־החדשה, מצאו היהודים פורקן בבטחונם בד׳ ובכיסופים לגאולה. גדולי ישראל ומנהיגיו הכניסו בלבות המוני־העם אמונה טהורה ובטחון, בהקנותם להם תורה ובחנכם למידות טובות וגמילות־דחסדים.
בבתי־הכנסיות נתכנסו ופזורי ישראל לשפוך שיח לפני בוראם ותפילות ישראל הפיחו תקווה בלבם וחזקו רצונם להמשיך בשרשרת הדורות. רבה הגדול של לבוב, הגאון ר׳ יוסף שאול נתנזון, עודד וטיפל באהבה בהקמת רבים מבתי־הכנסת בעיר. הוא ארגן את בעלי־המלאכה, כל מקצוע לעצמו, להקים להם משכנות־תורה ותפילה, מצוות ומעשים טובים. אוירת קודש וחיים צנועים שררו ברחוב היהודי בלבוב בימים ההם. מנוחת השבת היתה שלמה, אין קונה ואין מוכר, החנויות סגורות. נרות־השבת האירו בכל בית. אנשי העמל והסוחרים ישבו בשלוה. בשבת בבוקר הושלך הס, שבת התנועה ברחובות, ונראו יהודים הולכים לאט ובנחת לבתי־הכנסת. בשבתות אחרי־הצהרים נשמעה שירת מזמורי התהלים בבית־הכנסת הגדול. ולפני צאת הכוכבים היה בוקע קולו הנלבב והנעים של ר׳ בריל החזן — ומנגינות קודש חדרו ללב הנאספים, ובשבח והודיה ענו אחריו "למנצח בנגינות מזמור שיר: אלוקים יחננו ויברכנו, יאר פניו אתנו, סלה". מנהג היה בבתי־הכנסת, שהקהל אמר את המזמור הראשון בעמדו בחוץ ודלתות בית־הכנסת נעולים, ובגמרו את המזמור "הבו לד׳ בני אלים" ניגש השמש או החזן אל הדלת הנעולה, דפק שלוש דפיקות בידית־הנחושת העגולה הצמודה לדלת, ואז היה הקהל נכנס להיכל ומתחיל במזמור "למנצח בנגינות".
כ ך חי ו אחב״ י בלבוב, התמימי ם והישרים, בבתי־כנסיו ת ובבתי־מדרשות, בקלויזי ם ובמנינ י ה״רביים", העטופי ם הו ד קדושה. אנס ה להנצי ח כא ן א ת שמו ת בתי־הכנסת, לזכרו ן עולם. א. בית־המדר ש הגדו ל מחוץ־לעי ר ברחו ב בוז׳ניצה. מקו ם תור ה ותפלה, שלמדנ י העי ר מצא ו ב ו א ת מקומם. הבי ת הכי ל שלו ש קומות? קימ ה ראשונ ה — בית־המדר ש הגדול? קומ ה ב ׳ — עזר ת נשים; קומ ה ג ׳ — שנ י בתי־כנס ת קטני ם ודיר ה לשמשים. בקומ ה א׳, מו ל הכניס ה לביו־דהמדרש, הי ה חד ר קט ן וצר, ב ו ג ר בזמנ ו הגאו ן ר ׳ יוס ף תאומים, בע ל "פר י מגדים", שהי ה "מגיד " בלבו ב ופרנסת ו בדוחק. בחדר ו הי ה חרו ת ע ל הקי ר "שוית י ד, לנגד י תמיד". כדוגמ ה ליראת ו התמימ ה מפורסמ ת עובד ה ז ו: בע ל "פר י מגדים" נתקב ל כאב״ ד ור״ מ בפרנקפור ט דאוד ר ולש ם כ ך הזמי ן ל ו "קפוטה " (מלבו ש שהור ) חדשה. כיוו ן שהי ה יוש ב בביהמ״ ד ע ד שע ה מאוחר ת בליל ה ע ל התור ה וע ל העבודה, לכ ן השאי ר ביד י הרבני ת סכום־כס ף לתשלו ם שכר ו ש ל החייט, כשיבי א א ת הבגד. בשע ה מאוחר ת בליל ה חז ר הגאו ן הביתה, אשת ו הרבני ת עלת ה ז ה כב ר ע ל משכבה, והו א הבחי ן בקפוט ה החדש ה המונח ת ע ל השולחן. חש ש הרה״ ג