511 משכנות היהודים 512 במאה הט״ו לא היו היהודים מוגבלים בקניית מגרשים ובתים, כמובן, רק בתחומי הרובעים המייחדים העירוניים. האצילים וגם ראשי הכמורה, כגון: הארכיהגמון גרזגורז, מכרו ליהידים בתים בלי שום קשיים. האצילים העבירו ליהודים בתים גם מחוץ לתחום והיו מוכרים להם מבתיהם ומשכירים להם דירות במחיר יקר, בבתיהם שבעיר. שונה בהחלט היה יחסם של בעלי־המלאכה הנוצרים. כשהיו מוכרים בית ליהודי היו מתנים תנאי מפורש, שאסור לעסוק בו בשום מלאכה. העיריה עצמה מכרה ברצון מגרשים פנויים ליהודים, ביחוד ע״י חומת העיר, ואפילו את המגדלים והמבצרים, מפני היותה עמוסת חובות וזקוקה לכסף. יהודים קנו גם את המגרש שלפני השריפה היה בו בית־בושת, וכאשר העבירוהו, אחר השריפה, ל״מגדל העינויים(ת״דזסיד השתדל נכבד הקהלה ר׳ יצחק בן נחמן (נחמנוב־ץ) בכל מאמציו לרכוש את המגדל ולהוציא את בית־הבושת מגבולות הגיטו והצליחו לחכור את המגדל לצמיתות נגד תשלום חד־פעמי של מאתים זהובים ודמי־חכירה של 2 גרזיבני לשנה. לאט־לאט נעשה כל שטח הגיטו רכוש יהודי וביחוד עבר לידי משפחה אחת יצחק בן נחמן. בשטח הקימו בנינים בני 3 קומות וגם בחצרות נבנו בתים. בכל זאת גברה הצפיפות מיום ליום והיהודים
היותופסיםגםדירותברחוברוסקא הגובלעםהגיטו והמקביללרחוב"זידובסקא־נובא"בככרשקוצקי (אח״כרחובסרבסקא),ברח׳זארבאנסקאובחלקלמטה מרחובבואימוב,ברחוברוזאנא. בכלהרובע היהודי נמצאוחנויותומתוךצפיפותהתפשטוגםמחוץ לתחומיו,אמנם,לאבחזית הרחוב(רינק)אלא מאחוריהבתים,והדברהרגיזאתהסוחריםהנוצרים והביאלידימשפטים.במאההי״זהיומקריםשאצילים ועירונייםלאהתחשבובאיסורוהיומוכריםליהודים בתים.למשל,בשנת1660מכריעקב לשצינסקי אתהביתבפנתרחובסרבנסקאוככרשקוצקי־בואימוב מס׳23־25.היהודיםהיושוכריםדירותביורידיקותשל מיסדר־הבנדיקטינות,במגרשי משפחת יאבלונובסקי. קשהיותרהיתהשכירתחנויותמחוץלרובע,כי בכלחנותיהודית היורואיםהסוחריםובעליהמלאכה הנוצריםמתחרהוסכנ הלקיומם.הםנקטובכלהאמצ- עיםלהביאלידיאיסורמפורשוהצליחובמאמציהם. ב־27במאי1656פרסםהמלךיאןקאזימירזקנה, שאסורלהשכירולהחכירליהודיםבתיםקטוליים, והדברהוא"עלבוןאלהיםועבירהעלההוק".במקרה שיעברועל האיסורישלהוציאאתהיהודיםמןהבית ולהטילקנסותעלבעלי־הבית.
נראה שהאיסור לא היעיל, כי 21 שנה אחרי פרסומו, מוח ה בא־כח העיריה נגד יהודים, שאינם מסתפקים רק בחכירת מגרשים ובתים נוצריים אלא גם קונים את הרכוש. אחרי סכסוכים ונסיון של פינוי בכוח קבעו כל המערדו ת והלאומים של העיר בשנת 1709 תקנה (וילקירז) הגוזרת על התושבים הנוצריים איסור להשכיר ליהודים דירות וחנויות. התקנה אושרה גם ע״י המלך אוגוסט 11 ב־11 באפריל 1710. בית־המלך סוביסקי ברינעק מס׳ 10 בהתפוצצות במחסן הנשק ע״י חומת־העיר בגיטו ב־23 בנובמבר 1703 ופלישת השבדים בשנת 1704 נהרס מספר הבתים בגיטו וליהודים לא היה פשוט מקום לגור בו. מסחר היהודים הלך וגדל והיה מחסור במחסנים וחנויות. אכן, בשנת 1708 קבעה הבקורת שנעשתה ע״י השלטונות, כי שוק־העיר (רינעק) ואפילו בית המלך (מס׳ 10) בכלל, מלא חנויות של יהודים ולא רק בחצרות אלא גם בחזית הבתים. ברחוב רוסקא אין בית שאין בו ליהודים דירות וסדנאות. נתברר, שבעלי־הבתים היו עפ״י רוב חברי מועצת־ העיר שעברו על האיסור והשכירו בתים ליהודים, שהסכימו לשלם שכר־דירה בעד דירות וחנויות כפי שדרשו מהם. היהודים נשארו בחנויות למרות האיסור והאיום בקנסות! להיפר, מספרם גדל, ובשנת 1738 נמנו 71 חנויות יהודיות שלא ברשיון. בשנת 1738 מינה המלך ועדה מיוחדת לשם חקירת המצב וב־21 ביוני 1740 נחתם הסכם בו התחייבו היהודים לנהל את מסחרם ברוח החוזה של שנת 1592. ענין פינוי החנויות התפוסות בידיהם לא הוזכר כלל.
אולם, בשנת 1757 התחילה העירייה מחדש בפעולה