561 562 ד״ר נ. מ. גלבר חקר תולדות היהודים. רוב המונוגרפיות לתולדות יהודי פולין שיצאו לאור לפניהם, כגון של רש״י פינ ("קריה נאמנה", וילנה), א״ל פיינשטיין ("עיר תהלה", בריסק־דליטא), ש. פרידנשטיין ("עיר־גבור־ם", גרודנה), שלמה בובר ("קריה נשגבה", זולקיב; "אנשי שם", לבוב), יחיאל מ. צינץ ("עיר הצדק", קרקא), ח. נ. דמביצר ("כלילת יופי"), שאבו ממקורות עבריים, ורק במקרים בודדים השתמשו גם בתעודות לא־ יהודיות. והתמונה ההיסטורית של העבר היהודי נטשטשה ע״י תיאור חד־צדדי. זכותו של משה שור הוא שניגש לחקירות ד״ר משה שור בארכיונים פולניים ובזה הרחיב את מסגרת ההסתכלות ההיסטורית. אולם שור עזב את ההיסטוריוגרפיה והתמסר למדעי המזרחנות. אולם בלבן שהמשיך בפעולתו, ביסס את החקר לתולדות יהודי פולין.

במחקריו הראשונים: "היהודים בלבוב על־סף המאה הט״ז והי״ז"׳ (פולנית) שעליו קיבל את הפרסים של וואוולברג וברצבסקי "הרץ הומברג ובתי־הספר היוספיניים בגליציה בשנות 1787 — 1806״ (פולנית, לבוב 1906); "הרובע היהודי בלבוב" (פולנית, לבוב 1906), נראים כבר הקווים היסודיים של שיטתו המדעית, השונה מדרכי המחקר של ההיסטוריונים היהודים הנ״ל שראו בתולדות היהודים אך קורות הרבנים, הדיינים. המוהלים, החזנים ונדן. דרכו של בלבן שונה גם מטיפוס שני של היסטוריונים, שנקטו בתולדות היהודים בפולין שיטת־מחקר שהיתה חדורה אפולוגטיקה או שאיפות התבוללות. היסטוריונים מסוג זה היו הילארי נוסבאום׳ אלכסנדר קראוסהאר, ד״ר לודביג גומפלוביץ, שאף הם לא תארו לנו את העבר היהודי בפולין תיאור נכון. בלבן הלך בדרכים אחרות לחלוטין: שאיפתו הראשונה היתה לתת מחקר דוגמתי של תולדות היהודים בעיר אחת. לפי דעתו אין אפשרות לכתוב היסטוריה סינתטית של היהודים בפולין׳ כל זמן שאין אנחנו יודעים את פרטי חייהם בכל רחבי המדינה ומכל בחינה שהיא.

תעודתושלההיסטוריוןהיא לחדור לכלמעמקי החיים,להכיראתיסודותיהםוגווניהם׳כירקבדרך זויכולתתתאורמושלם•בלבןאולימסרבמחקריו לפעמיםיותרמדיפרטים,אבלכוונתהיתהלאסוף פרטיםאלהולטוותמהםאתהיריעההדרושהלתמונה. וכלזהנעשהבידיו באהבתאין־קץלמחקרוובאמנות שלאמן.כתיבת היסטוריהעומדתמידעלהגבול שביןמדעואמנות,והויכוחאםהיסטוריוגרפיהמדע היא,עדיין לאהוכרע.בקראנואתספריבלבן׳שבהם הואמתאראתחייהיהודים׳ישלנוהרגשהשהדברים נכתבובידיסופר־מספר,ובכךהיאגדולתו.הואמתאר אתאירועיהעברעליסודהתעודותכהוויתן,בלי כחלו שרק ומבלילהעליםמעינינואתכל הגורמים שהביאואתהעובדותלידיהתפתחותן.איןבלבן היסטוריוןהחורששדה־ארכיונים׳אלאסופרעַל כשרון־יצירה׳היודעלהבליטאתהעברמכלצדדי החיים.היחידיםהפועליםבתאוריו אינםגבורים,אלא בני־אדם׳שיצאומתוךההמוןונשארוקשוריםבו, ולדעתוהגורםהמכריעבמשחקהכוחותשבהיסטוריה הואההמוןהיהודי,יסודותקיומו׳מנהגיונמוסיו׳ ומעלכולם,פסגתחייו—תרבותוהרוחנית.מכאן יובןמדועהקדישבלבן,במונוגרפיותהקלאסיותעל תולדותיהודילבוב׳קרקאולובלין׳מקוםרבל תיאור חייההמונים׳שמחותיהם,חתונותיהם,מכאוביהם, תלאותיהםוגםמריבותיהם׳שלפעמיםלבשוצורות בלתי־מהוגנותוגסותלמדי.

בכשרון של סופר־אמן מתאר בלבן את המריבות והתככים שבין ההמון ופרנסיו או ראשי הקהילות ביניהם לבין עצמם על כיעורם ונבזותם׳ ובזאת סטה מכוונות האפולוגטיב שבקשו לתאר את עמנו רק מן הצד היפה בלבד • בלבן לא נרתע מלספר על הגזל והגניבות של פרנסי הקהילות הקדושות ופרנסי "ועד ד׳ ארצות", שקפחו את זכויותיהם של המוני ישראל בלי רחמים ובזזום ככל שעלתה בידם . ראוי להזכיר את תיאוריו על המלשינים, כגון: שלמה רבינוביץ ממשפחת המיוחסים׳ יקלם בקרקא או מעשי השוד והגניבות של ראש הקהלה בקרקא׳ פיביש אברהמוביץ׳ בסוף המאה הי״ה, שהשתתף בגניבות ומעילות שנעשו בידי חוכרי המסים של הקהלה, או של שותפו הרש לסטובניצקי. שארגן בשנים 1780 — 1792 כנופיה שלמה ממש, שלא נרתעה מפני