625 ד״ר פ. פרידמן 626 פרק 6: גזרות "העבודה" ומתנות־העבודה בין חוקי ה״גנרל־גוברנמנט" היה חוק "עב־דת־ הכפי ה של היהודים" שחייב כל יהודי ויהודיה מגיל 14 עד 60 שנה לעבוד בשביל הגרמנים. אחרי סיפוח גליציה חל החוק גם על יהודי לבוב. הגרמנים יסדו בעיר משרד־עבודה, ובו מחלקה מיו־חדת לעבודת־ יהודים ("יודען־אייגזאץ"). המשרד לעבודת היהודים שכן תחילה בבית־הספר אשר ברחוב זמקניטה, (בסמטה צדדית על־יד רחוב גרודצקא) ואח״כ הועבר לבית־הספד ע״ש מיקדלי ריי אשר בככר־המיסיון. בראש המשרד עמד הגרמני היינץ וובר׳ איש אכזר מאד׳ חסר־תרבות והשכלה. פקידי המשרד היו יהידים, שלאחדים מהם יצא שם רע בציבור היהודי בגלל התרפסותם לגרמנים ורוע מעשיהם לאחיהם. המשרד החדש ערך מפקד של כל היהודים בגיל עבודת־הכפיה, ומי שלא הביא אישור־ עבודה ממוסד הנושא תועלת לגרמנים — הוכר ח לעבוד במקום שהוקצה לו זו היתה עבודת פרך, עבודה גופנית קשה, שהיהודים לא הורגלו בה. רב־ם השתמטו מהרשמה במשרד־העבודה הגרמני, והדבר שימש עילה לגרמנים להשתמש באמצעי חדש: המשרד העסיק "חוטפים" ("חאפערס") שהיו עורכים ציד על יהודים מחוסרי אישורי־עבודה, והחטופים נעצרו במשרד עד צאת ה״טרנספורט" החדש למקום־ העבודה.
פעולת משרד־העבודה הגרמני היתה מקבילה לפעולת משרד־העבודה של המועצה היהודית. כפילות כזאת היתה שכיחה ואופיינית לנאצים, ומשני טעמים: ראשית — לא האמינו ביהודים, ושנית — עשו במזיד להכניס ערבוביה בשוק־העבודה, כי לא העבודה היהודית היתה עיקר, אלא הרדיפות והנגישות שנלוו לה. משרד־העבודה של המועצה היהודית השתדל לבוא לידי הסכם עם הגרמנים למען הכנסת סדר ושיטה בגיוס לעבודה, או מכסה מסויימת של פועלים יהודים — אך לשוא. גם אחרי שבעמל רב הושג הסכם, לא התחשבו בו הגרמנים כל עיקר, פיטרו את העובדים שנשלחו על־ידי הקהילה, ושוב שלחו את החוטפים, ואת צידם הובילו למקומות שכל באיהם לא ישובו. "העבודה" שימשה תואנה לכל גרמני שחשקה נפשו להתעלל ביהודים. נוסף לשני משרדי־העבודה עברו, כמעט בכל יום, מכוניות־צבא וקרונות־הבולשת ברחובות העיר, ותפסו יהודים לעבודות. במלאכת החטיפה לעבודה עסקו לעתים קרובות גם יחידים׳ גרמנים במדים ובלא־מדים. ולא זו בלבד שהעבודה היתה עבודת־חנם, אלא שבמקרים רבים היתה גם עבודת־שוא, שכל תכליתה — להלעיג ביהודים. בדרך כלל היתה העבודה מפרכת למעלה מכוח אנוש. זקנים, התפלות של אוקראינים ברחוב באקציה "פטלורה"
למשל, נצטוו לטלטל שקי־מלט בני מאה ק״ג, ולהשיבם למקום. הצעירים הוכרחו להסיע פסי־ברזל שמשקלם 200 ק״ג ומעלה. לפעמים נאלצו היהודים לשאת את סבל־המשא בריצה, ואותם שפיגרו או נפלו ספגו סטירות־לחי ומכות, נפצעו ואף נהרגו. ברוב מקומות־העבודה של הצבא קבלו היהודים משכורת, אם גם זעומה (2—4 זהובים ליום), ולפעמים אף ניתנו להם צרכי־מזון, כרוחב־יד הנוגש המשגיח על עבודתם. שכר בכסף או במזונות קבלו גם היהודים העובדים במפעלים שאורגנו על־ידי משרד־הנאמנות הגרמני. מימי השלטון הסובייטי (1939—1941) בוצעה הלאמת בתי־החרושת ובתי־המסחר הפרטיים, שהי;׳ בבעלות של יהודים או נוצרים. אמנם הגרמנים הכריזו בראשית שלטונם כי ישיבום לבעלים הפרטיים, אך את הבטחתם לא קיימו, ואת כל מפעלי־התעשיה