באוקטובר 1941 הכריזו הגרמנים על הקמת גיטו בלבוב — מחוז מיוחד להתגוררות היהודים, "יודישע וואנבעצירק", והקצו לכך את הפרברים זאמארסטינוב וקליפארוב, בחלק הצפון־מערבי של העיר. אלה היו שכונות־עוני, ללא ביוב וללא מפעלי־מים, ולרוב גם ללא חשמל. מעטים היו שם הבתים הגדולים והדירות היו בבקתות ובתי־חומר נמוכים ועלובים. בין עניי העיר שהתגוררו שם היה אספסוף של אנשי־הפקר, יצאניות, גנבים ושודדים. מחיצת סוללות מוגבהות של מסילת־ברזל הבדילה את הפרברים מעצם העיר לבוב. רק 4 רחובות חיברו את השכונות אל העיר, בדרך של תעלות או מנהרות (טונעל) מתחת לגשרי מסילת־הברזל. שמות הרחובות: קלפרובסקא, ז׳רודלא־נא, פעלטעבנא וזאמארסטינובסקא. המצב הטופוגרפי עשה את השכונות קליפארוב וזאמארסטינוב מקום אידיאלי בשביל הגיטו, - כי על נקל היה אפשר היה להבדילם מן העיר ולהשגיח על דרכי־החיבור. בעיתון הרשמי הגרמני ״לעמבערגער צייטונג״ מ־15 בנובמבר 1941 הופיעה מודעה, כי על היהודים לעקור דירותיהם מכל חלקי העיר אל הגיטו החדש תוך חודש ימים, מה־16 בנובמבר עד ל־15 בדצמבר א״ש. מכל ארבע הדרכים המובילות לגיסו מותר היה ליהודים להשתמש רק באחת — רחוב פעלטעבנא. מתחת לגשר של מסילת־הברזל הפקידו משמרת שוטרים אוקראינים ואנשי ס.ס. כדי לבדוק בחפצי היהודים המעבירים את שארית רכושם למקום מגוריהם החדש. מקום תחנת־המבחן היה בבית־מרחץ ישן שנעשה קסרקטין של "חיל־המצב" הגרמני־אוקראיני. הבלשים בדקו באלף עיניים את הזרם הבלתי־פוסק של יהודים נושאי רכושם הדל. מבוקר עד ערב נהרו שיירות יהודים דדך רחוב פעלטעבנא, מתחת לגשר מסילת־הברזל, כולם טעוני שקים וחבילות או מסיעים את מטלטליהם בעגלה או במריצה. אך מתחת לגשר, שנקרא בפי היהודים "גשר המוות", עמדו משמרות של שונאי־ישראל. מי שנראה להם כחוש, רעב, לבוש־בלואים, חולה או זקן — נסחב מיד מעל