בחדשים ינואר־פברואד 1942 חלה הפוגה קצרה והעיר לבוב שקטה. מובן שלא היה שקט מוחלט ז אמנם, לא היו פעולות־הר ג גדולות, אך לא פסקו "פעולות־זיטא". אחת האקציות הקטנות היתה הגירוש מרחוב ז׳ולקבסקא וסביבתי, שבוצע באמצע החורף, בדצמבר 1941—ינואר 1942. לפתע הוכרחו היהודים הדרים ברחובות ההם לעבור אל הפרבר זנישינא, מקום בלתי־מיושב כראוי, ישוב כפרי־לחצאין ומקום־ מקל ט לגנבים ושודדים מאז ומתמיד. התושבים החדשים סבלו סבל רב בסביבתם החדשה, חסרת כל נוחיות ובטחון־אישי. וכך מתאר אחד מיהודי לבוב את דירתו החדשה: "דירה חדשה. שני חדרים כחורי־עכברים • אשנבים קטנים מציצים, שקועים באדמה. ובבקתה זו מתגוררות עתה תשע נפשות. הטחב מבאיש. חוסר־אוורור במשך שנים מסחרר את הראש. אך יש כאן דבר שמשתבחים בי העשירים: בית־כסא סמוך לשולחן... והסרחון עולה כפורח. מרתף אין, אך ישנו בור לתפרחי־אדמה. והבאר, המספקת מי שתיה, רחוקה מהלך עשרות אמות. במשך ימי שבתנו בזנישינה פרצו אלינו גנבים לפחות שלושים פעם. מדי שנים־שלושה ימים התכבדנו בביקור חדש של אורחים מן הסביבה. היו סוחבים מכל הבא ביד. מצרכי־מזון, עצים להסקה, פחם, חלקי־ריהוט, כלונסי הגדר — הכל היה ראוי לגניבה 8).

בחדשים דצמבר—ינואר 1942 התנהל גם "מפעל הפרוות". הגרמנים דרשו מהיהודים למסור את כל בגדי־העור, פרוות־הנשים, צווארונים, אריגי־צמר ובגדי־צמר. הכל היה דרוש בשביל החיילים הלוחמים בשטחי רוסיה הקרים למען ה״רייך הרביעי". למפעל הפטריוטי" גויסו היהודים בלבד. והיה צפוי עונש מוות לכל יהודי העובר על החוק. לא כל מאגרי הפרוות והאריגים נשלחו לצבא הלוחם. האדמיניסטרציה ומבוישת הגרמנית. שמרו כמות גדולה של פרוות, ביחוד פרוות־מותרות, לצרכיהם הם, ובביזה שלחו את ידם אף למטרות מסחריות, למכירה בשוק השחור. (כאמור, אף הגוברנטור של גליציה, ד״ר לאש, נתפס בלקחו לעצמו מן השלל). על גודל הגזל אפשר לעמוד לפי העובדה, שאחרי כל הגניבות שלחו הגרמנים לצבא 35 קרונות־רכבת, מלאים פרוות, מכל מחוז־גליציה (לפי הדו״ח הרשמי של הגנרל קאצמאן! בדו״ח לא: פורט איזה חלק מהביזה נלקח מיהודי לבוב וכמות הגזילה מן היהודים בערי־השדה). כמה יהודים שנמצאו בהסתרת פרוותיהם — נהרגו. למרות־הכל היה "מפעל הפרוות" מן השקטים ביותר. הוא גרם נזק המרי, וקרבנותיו בנפש היו מועטים. אך היו מן האקציות הקטנות שנפלו בהן קרבנות רבים יותר. פעם אחת, עלתה על דעת הגרמנים לשחרר את העיר מן הקבצנים היהודים, ופעם אחרת

— תפסו ילדים־יתומים. או שעסקו במשך ימים בציד של כל הזקנים והזקנות. קרבנות הפעולות נלקחו למקום בלתי־ידוע ונעלמו. גם פעולת החטיפה למחנות לא פסקה אף ליום אחד. מדי יום ביומו היו נעלמים 50—100 יהודים, ולא נשאר זכר להם. ואחרי הטבח והשחיטות בחדשים הקודמים התרגלו יהודי לבוב להסתכל עליהם בשוויון־רוח — קרבן־עולה למולך. ׳ ־־ ) מלטיאל, עט׳ 63, 64.