647 חורבן יהודי לבוב 648 אלה נתמנו מנהלי "הסדנאות העירוניות" אשר נוסדו בחודש אפריל 1942, ואילו המנהל הראשי היה גראיוור. במוסד החדש תמכו באופן פעיל נשיא "העזרה היהודית העצמית" ד״ר ליב לנדאו, וד״ר מהרר, עסקן ידוע של אגודת בעלי־המלאכה היהודים בלבוב. מייסדי הסדנאות קיוו להציל בעזרת מפעלי־התעשיה כמה אלפי מובטלים יהודים, לא רק מחוגי הפועלים ובעלי־ המלאכה, אלא גם מחוגי האינטליגנציה היהודית. ב״בתי־המלאכה העירוניים" נפתחו מחלקות לתעשיה זעירה של כל מיני גלנטריה, חפצי־מותרות, סלים, מברשות, כריכת־ספרים, לבנים וכובעי־נשים, תיבות נייר, חפצי־עור קטנים וכד׳־רוב המקצועות היו קלים ללימוד, ואפשר היה לקבל לעבודה בעלי מקצועות־ חפשיים לשעבר: עורכי־דין, כלי־קודש, מורים, סוחרים וכר בתקוה שילמדו את המלאכה בזמן קצר־והם נתקבלו גם לעבודות אחרות בסדנאות, עבודות שלא הצריכו כל הכנה "מקצועית". בין השוערים ושומרי־ הלילה של הסדנאות היו: הפסנתרן המפורסם ליאופולד מינצר, עו״ד ד״ר יוליוס מנקס, העתונאי ד״ר אדולף פרידמן ואחרים.

ד״ר רייסם, הממונה מטעם שלטון־העיר הגרמני, עורך־דין וינאי ואיש־תיאטרון, היה — כפי שסיפרו עלי— אדם נוח לבריות, רציני, אך חסר נסיון־ כלכלי. הוא הבטיח לאחד המנהלים היהודים כי "בתי המלאכה העירוניים" יהוו בשעת גירוש או סכנה אחרת "איים של שקט ושלווה" לפועלים העובדים בהם. התחילו יהודים זורמים למקום עבודה והצלה זה, ובזמן קצר מצאו בו עבודה וחסות למעלה מ־3000 יהודים. הנהלת בתי־המלאכה דרשה מהם להביא אתם מכונות ומכשירי־ עבודה משלהם, משום שלא קבלה מן הגרמנים אלא אולמות וחדרים ריקים מכל (ברחוב קזמיז׳ובסקא 17, 20־22, וברחוב פורמאנסקא 9). הפועלים הביאו אתם את שארית כספם, את מכונות־התפירה שנותרו לפליטה או מכשירים אחרים ואף רהיטים הדרושים למוסד. אך למרות ההתלהבות והמרץ שהשקיעו המנהלים בארגון המפעל — לא הצליחו הסדנאות להוות את המקל ט הבטוח שקיוו לו— הטעות היסודית היתה, שהסדנאות נוסדו ע״פ הסכם עם שלטונות־העיר האזרחיים (ד״ר הלר וד״ר רייסם) ולא עם הצבא והס־ס.! לפי התכנית שנקבעה, היה על בתי־המלאכה לספק את התצרוכת האזרחית של הגרמנים (חייטות, גלנטריה וכד,), ואילו באי־כוח הצבא, וביחוד באי־כוח הס־ס• (ד״ר ואגנר, מנהל המחלקה הכלכלית? סייס־אינקווארט, הגנראל קאצמאן)

טענו כי למפעלי ייצור אלה אין כל חשיבות בעתות מלחמה. בשנת 1942 כבר החמירה מאד בכל רחבי גרמניה התחרות בין המינהל־האזרחי והתעשיה לבין הס־ס. ידועים למדי הסכסוכים בין שפר, המיניסטר הגרמני לאספקת צרכי־מלחמה, ובין הס־ס., וכן הסכסוך של צרנר, הנציב האדמיניסטראטיבי של הממשל בלובלין, עם גנרל הס־ס. אודילו גלובוצ׳ניק. אין ספק שגם בלבוב התגלעו מריבות מעין אלה, אך הסדנאות היו סלע־המחלוקת לא בין שלטון־העיר והס־ם. בלבד, ריב מתמיד היה גם בין גראיווור ובין המועצה היהודית, וכן בין גראיווור ובין וובר, ראש משרד־העבודה. וובר הרגיש כי פעולתו של גראיווור גורמת כי הפיקוח על אלפי יהודים יחמוק מתחת ידו. למועצה היהודית היו טענות יסודיות יותר כלפי גראיוור, אשר עם היותו בעל מרץ רב, היה איש גם ועם־הארץ, שיצר שלטונו לא סבל אף את דעת חבריו הקרובים לו בעבודת ההנהלה. אמרו עליו, ששאף לעשות הון רב בזמן קצר, בלי לברור באמצעים, ולו גם בשותפות עם דורמן. למועצה היהודית לא היתה כל השפעה על הנהלת "הסדנאות העירוניות", ואנשי הקהילה חששו כי המוסד ייהפך לאט־לאט לרשותו של יחיד. לפיכך תכננו תכניות ליסוד סדנאות חדשות באפוטרופסותה והש ־ גחתה של המועצה היהודית. גם הצד הכלכלי והיעילות ב״סדנאות העירוניות "

לא השביע רצון • רוב המכונות שהובאו לשם לא צלחו לייצור ממשי, ורוב הפועלים הבלתי־מקצועיים עיכב את מהלך העבודה. אבל ׳ המכשול הגדול ביותר היה י המחסור הגמור בחמרי־גלם, אשר מנע ייצור בקנה־ מידה גדול. לפיכך הסתפקו הסדנאות בייצור גלנטריה זעירה, במעש־תיקון בסנדלרות, חייטות, פרוונות וכר, וההנהלה יכלה רק להכין סטטיסטיקות יפות ולערוך תערוכות כדי להרגיע את הגרמנים. והנה התחילו גם פירמות גרמניות פרטיות להת־ עניין בשוק הזול של עבודה יהודית שבלבוב, ויסדו בה סניפים. בית־המלאכה הגדול ביותר נוסד בידי שוורץ, הפירמה מברלין, והקיף גוש בתים גדול ברחוב מרטין (המספרים 3, 5, 7, 9, 11). שם עבדו בשלוש משמרות כ־3000 יהודים. אחת ממחלקות ה״תוצרת" הראשיות במוסד היתה לתיקון ועיבוד הבגדים שנשלחו לשם מכל גליציה המזרחית על־ידי הס.ס. היו בגדי יהודים שנהרגו באקציות־ההר ג שבצעו הגרמנים. את החליפות המחודשות, המטוהרות והמתוקנות שלחו אחר־כך לגרמניה עבור מוסדות־צדקה גרמניים, ביהוד ל־״מפעל עזרת החורף״ — "ווינטער־הילפס־