667 חורבן יהודי לכו ב 668 פרק 14 : סדרי הגיטו והחיים הפנימיים שטח הגיטו שהוקם בפקודת קאצמאן צומצם בהרבה מאשר לפי תכנית השלטונות העירוניים לפני שנה אחת . הרי מספר היהודים התמעט במשך שנה אחת ב־70000 נפש ומעלה , שהוצאו להורג . הגיטו החדש הקיף חלק מן הפרורים קליפרוב וזאמארסטינוב (בלי זנישיעניא) . מצד דרום היה לגיטו גבול טבעי — סוללת פסי־הרכבת ; הגבול מצד מערב היה רחוב זאמארסטינובסקא מן הגשר שתחת מסילת־הברזל ועד הבית מספר 105 ; מצפון — הנהר פעלשעב וממזרח התוו את הגבול הרחובות טטמאיור וורשבסקא . אבל , אפילו לשליש מן האוכלוסיה היהודית שנותר אחרי האקציות והגירושים לא הספיק המקום בשטח הגיטו , הבנוי כולו בתי־חמר ובתי־עץ קטנים . בית גדול היה תופעה נדירה בסביבות אלה . ולמרבית הרעה , היה על הבאים למצוא מקום־מגורים בצפיפות נוראה בפחות משבועיים ימים , שחל בין הכרזת הפקודה לבין סגירת הגיטו . המנגנון של המועצה היהודית , וביחוד של משרד־השיכון , שמתפקידם היה הטיפול במשימה קשה זו — היו אז במצב של ערבוביה ומבוכה בגלל האקציה הגדולה ומעשי הפורע - נות ביום ה־1 לספטמבר 1942 .
החיים הציבוריים והמשפחתיים, סדרי כל בית יהודי׳ היו רצוצים ושבורים, כי לא שרדה מן החורבן אף משפחה שלמה אחת. העקירה מן הדירה הקודמת אל הגיטו, על כל הנגישות, הבדיקות והרדיפות הצפויות בדרך׳ היתה אף היא דומה ל״אקציה" חדשה. בסופו של דבר לא מצאו משפחות יהודיות קורת־גג להן׳ וחנ ו במשך שבועות אחדים בחוצות או בחצרות מאחרי הבתים, במסדרונות, באורוות ובסוכות למיניהן. והימים — עת בוא הקור׳ שלהי סתיו, והגשמים הרבים פגעו בבריאות והביאו נזק רב למעט חפציהם ומזונותיהם. הרחבה היחידה שבגיטו, רחבת קליפרוב היתה מלאה "מת י מדבר" אלה׳ החונים מי באהלים וסוכות׳ ומי תחת כיפת־הרקיע, בעירום ובחוסר־כל. הגרמנים, בשאיפתם להקשות ולהמר ליהודים גם בחיים עלובים אלו, לא עשו את ההכנות הדרושות למען תעזובנה המשפחות ה״אריות" את שטח הגיטו לפני כניסתם של היהודים. רק אחרי שכבר באו היהודים׳ החלו התושבים ה״אריים" לעזוב את הגיטו, אם כדי
להחליף את מאורתם הדלה בדירה יהודית מרווחת בעיר׳ (בעד החילופין היו עוד היהודים חייבים לשלם כופר הגון), ואם — כדי לעזוב את השטח היהודי מפחד שמא ישותפו בגורל היהודים. כעבור חדשים אחדים עזבו רוב המשפחות הנכריות את הגיטו׳ וליהודים היתה רווחה קמעא. הפחיתו את הצפיפות גם... מקרי־המות של יהודים רבים, חלקם במחלות וחלקם כקרבנות לאקציות הבלתי־פוסקות. ובכל זאת לא היה המקום מספיק. באופן חוקי מותר היה לכל יהודי לקבל שטח־דיור של שלושה מטרים מרובעים, אך "דירת מותרות" כזאת לא היתה אלא להלכה. למעשה התגוררו בכל חדר פעוט בעל אשנב אחד — לפחות עשר נפשות׳ זאת אומרת — שתים, שלוש ואפילו ארבע משפחות. כיוון שלא היו מקדמות־שינה לכולם בבת־אחת׳ חיבלו תחבולות שונות: יש שנהגו לישון בשתי משמרות, קבוצה אחת ביום ואחת בלילה (ביחוד כאשר גרו בדירה אחת עובדי־יום יחד עם עובדי־לילה)׳ והיו גם שחילקו את זמן השינה לשלוש משמרות. אחרים בנו בחדר אצטבאות בעלות שתי קומות, ולנדבכי־עץ אלו צריך היה לטפס בלילה לתפוס מקום לשינה קצרה. מובן, שהמטות היו מוצעות רק בשעה שישנו בהן׳ ובמשך היום צריך היה להוציאן
"בתים מגורים במובן הרגיל היו מעט מזעיר; לרוב היו חורבות, ביקתות מתמוטטות, שנועדו לפירוק עוד בטרם פרוץ המלחמה. בחורבות שכנו תחילה נחותי־דרגה מכל־המינים. חורבה כזאת ראוי לתאר: אשניה זעירים, לרוב בלי שמשות, טלואים ואטומים בסחבות, גליונות־ניר ׳ כרים מגועלים ובתורת לוקסוס — גם דיקטים וקרשים. צבע הקירות החיצוניים אפור־ שחום, מחוספס רפש וכתמי־בוץ שניתזו מגלגלי עגלות, משרכות דרכן לאט בתוך שלוליות מבאישות, העומדות ברפשן בקיץ ובחורף. כל הקירות מכוסים סחם וירוקה... הקירות הצפוניים רקובים ורטובים עד לשיפולי־הגג. גג־הבית מכוסה רעפי־עץ והמרזבים רקובים ומתפוררים... המסדרון (אל הבית) המרוצף קרשי־עץ היה מהווה תהום של־מוקשים... לרגלי איש זר, העלול לשבור עצם ולפול על פניו... דירה עם "נוחיות" יש לה ברז שבור עם קערה מבאישה... אשר קשה היה לראותו כברז של מי־שתיה. החדרים... לא סוידו ולא סודרו, הקירות והרצפות לא מתוקנות ׳ ובכל חדר, ובפינה אפלה, כירים של טיט וצינור מוחלד ומפויח — למעשנה". 8 ) * ) מלטיאל, עמ׳ 201 — 202 .