671 חורבן יחידי * לבוב 672 ולהציג את כרטיסי־העבודה. הבלשים בדקו בקפדנות רבה אצל העוברים לבל יוציאו דבר, ולבל יבריחו מצרכי־מזון לתוך הגיטו. מצב האספקה של האוכלוסיה היהודית הורע מאד מזמן שקם הגיטו, בדרך כלל. נותק הקשר והמשא־ ומתן המסחרי עם הנוצרים ועם השוק השחור. הסרסורים היהודים והנוצרים אשר הבריחו סחורות אל הגיטו תוך סכנת־מות דרשו מחירים מופרזים׳ שעלו לפעמים ב־300% — 400% על המחירים בשוק השחור שבצד ה״ארי". כמות המזון שניתנה ליהודים באופן רשמי היתה זעומה, ואיכות האוכל היתה למטה מכל בקורת. סעודת איש־הגיטו (הסעודה העקרית היתה ארוחת־צהרים או ארוחת־הערב, בהתאם לשעות העבודה של בני־המשפחה) היתה מצומצמת שבמצוכד צמות מרק עשוי שעועית׳ תפוחי־אדמה או גריסים גסים, לפת׳ ולחם. במקום קפה נהגו לשתות מי־סלק קלוי עם סכרין במקום סוכר, היו מכינים מיני מאכלי־ ירקות מחרולים ועשבי־השדה, או קליפות ושיירים של תפוחי־אדמה. חומר המזון היסודי היה הלחם — ואיכותו של זה היתה גרועה מאד:

"לחם זה דומה לפת׳ מבחינה חיצונית, אך מבפנים היה כמין עיסה שהורכבה בדרך סוד. יתכן שהכיל גם כמות מסוימת של קמח, אלא שלפי צבעו האפרורי־חום־שחרחר דומה היה לטיט חוצות. אותו "מה שהוא" דביק תמיד, טחוב תמיד, שלא התייבש כלל, מאכל תאור. היה לנו, למרות מראהו המגועל וטעמו הנאלח. ואל יחשוב אדם שלחם־הפנים הזה הובא אל הגיטו באופן סדיר, אדרבה, בעד מיצרך מוברח זה שילמו אוצרות קורח (30 זהוב עבור 1 ק״ג לחם)". מחלות שונות פשטו בגיטו. המלחמה במחלות היתה קשה מאד כיוון שלא היו בו בתי חולים (כל המרפאות ובתי־החולים היהודיים חוסלו במבצע הגדול באוגוסט 1942), מלבד מרפאה זמנית קטנה, ולא היה אף בית־מרקחת אחד. את כל התרופות צריך היה להבריח במחירים מנופחים מאד מהצד ה״ארי". "מגפת טיפוס־הבהרות פשה והתגברה ולא היה מעצור לה. רופא • אחד מידידי, שהתגורר אתי בחדר, ספר לי, שהיה מונה יום־יום עד עשרים וחמשה מקרי התדבקות. עדיין חיו עשרות רופאים בגיטו וכולם היו עמוסי־עבודה. אנשי הגיטו התגוננו במידת יכולתם: היו פוליס את המלבושים, מנס־ם להתרחץ באופן יסודי על אף הצפיפות האיומה; בגיטו לא היה ביודמרחץ וזה שמחוץ לגיטו נועד אך בשביל המיליציה ובו מקום למאה מתרחצים ביום". 9).

וצר הנוספת היתה: אסור היה לחלות בגיטו. אדם שנמצא חולה נפל מיד קרבן לגרמנים ששלחוהו ל״טיפול המיוחד". החולים התהלכו, איפוא, בקור החורף בחום של 39 — 40 מעלות, והיו מתחפשים כבריא־ם, עומדים על רגליהם במקומות המלאכה ועושים בעבודתם, כרגיל. בשובם הביתה עשו להם זריקות, על פי רוב בבית־הכסא, למען לא יראה איש, בעצמם או ע״י מכר. הרצון לחיות ולהתגבר על כל המכשולים היה כה כביר, עד כי היו בין החולים המסכנים הללו שהצליחו להתרפא ולשוב לאיתנם, לכל הפחות למראית־עין. ״) מלטיאל, עמ׳ 210 — 211.