675 חורבן יהודי לכוב 076 הקופצים נפלו בידי הבולשת. רק בודדים הצליחו להמלט על נפשם, להשיג אוכל ולבוש כלשהו מידי האכרים שרחמו ם — ולא רבים היו בעלי־רחמים בין האכרים — ויכלו לשוב ללביב. ה״קופצים" ("די שפרינגערס") היו לשם־דבר בציבור היהודי. היו ביניהם מומחים מנוסים׳ שהספיקו לקפוץ כבר שלוש או ארבע פעמים, והצביעו עליהם כעל "אנשי מופת". בדרך כלל, כל מי שעברה עליו פרשת הקפיצה, לא היה עוד אדם מן הישוב. קשה היה ל״קופצים" להסתדר בחיים ה״בורמליים" של הגיטו. לא היו בידם אישורי־ עבודה, לא היה להם מקום מגורים, לא בגדים ולא כל רכוש פרטי שהוא. והיו רובם חונים על אולם המועצה היהודית או בחוצות העיר. ועם בוא מבחן או ״פעולה״ חדשה — שוב שולחו בטרנספורט־המוות. הבלשים היו מרכזים את המיועדים לטרנספורטי־ המות אחרי כל בדיקה וחיפוש בבית־הכלא של ד׳גיטו, עד אשר נתמלא המספר הדרוש לשם משלוח. בית־ הסוהר נמצא תחילה ברחוב וויז׳ביצקי 25 בפרבר קליפרוב, אך אחרי שחלק הפרבר, שכמעט נתרוקן מאדם, בגלל השריפות והאקציות התדירות, הועבר לרחוב וויסנהוף 15. נהוג היה, לעשות ״פינוי״ בבית־ הכלא אחת לשבוע, ואז הוסעו האסירים למקום ההשמדה שנמצא ב״חולות״ (פיאסקי) שעיו־י ד בית־ הקברות ברחוב יאנובסקא, או שהובלו ליער בליסי־ניצה. הבטוי ״הוא נשלח לחולות״ היה פירושו: הוא נשלח להורג.