61 תולדות יהודי לוכוב 62 היהודים התחילו להכין את תביעתם גם בפני בית-הדין המלכותי. למטרה זו השתדלו להשיג מארכיון העיר את הפריבילגיות וחוזה קנית המגרשים והבתים. אולם הפרוקונסול סרב להוציאם, גם למרות מחאתו של הנוטריון העירוני, שהיה מוכן להוציאם מתוך התעודות. היהודים הגישו את תביעתם בלי התעודות. מישב בית־הדין התקיים באמצע ני־במבר 1603 בקרקא. באי - כה העיר, שהיו אז בקרקא, לא הופיעו והדיון נקבע ל~ 15 בדצמבר 1603. אולם גם הפעם לא הופיעו והתאריך הסופי נקבע ל־ 15 בינואר 1604. העיר היהודים חיפשו בינתים משענת בהמלצות. העיר היתר, מעונינת למנוע כניסתם של הישועים. בהשפעתה השתדלו זאמויסקי וזולקיבסקי בסיימים להתנגד להקמת קולגיון של הישועים. ב־ 15 בינואר 1604 התקיים מושב בית-הדין בראשותו של המלך. היהודים הוכיחו שקנו את המגרשים ודודיעו שהם דורשים מקומות־מגורים חדשים ופיצויים בסך 100.000 מארק. קשה היה מעמדם של נציגי העיר, שטענו שצרכי ההגנה והביצורים הכריחום למכור את המגרשים שהיו פנויים זמן רב, ומכיון שלא נמצא שום קונה אחר, היו מוכרחים למכרם ליהודים. בסוף הראו למלך את הפריבילגיה של קאזימירז הגדול שהעניק לכל תושבי העיר את החוק המגדבורגי, ואת חוזי המכירה והקניה ודוח על הכספים שקיבלו מאת הקונים היהודים.
בראות זאת, הכיר המלך שליהודים נעשה עוול וביטל את פסק-הדין של הועדה. למטרת סידור הענין מינה המלך קומיסארים חדשים והטיל עליהם למסור לו בקרקא דו״ח בעל-פה. מלבד שני הקומיסארים הקודמים נתמנו עוד ההגמון מפשמישל וסגן־הקנצלר מאציי פאסטרוקונסקי, הויבודה של רייסין סטאניסלב גולסקי, ויאן לאהודובסקי. ב־3 בפברואר 1604 הגיעה הועדה ללבוב, חבריה סיירו את המגרשים והבתים ואח״כ התכנסו לישיבה חשאית. שנים מחברי הועדה, גולסקי ולאהודובסקי, הצהירו שהמגרשים צפופים ואינם מתאימים להקמת קולגיון. אולם שלושה התנגדו להם. נציגי הקהלה והעיריה הוזמנו לועדה ולעיריה נמסר להציע מקום שבו יוכלו להושיב את היהודים המפונים. וליהודים נמסר, להודיע איזה מקום היו רוצים לקבל במקרה שיצטרכו לפנות את הבתים. למחרת התכנסה הועדה יחד עם נציגי הישועים, חברי מועצת־העיר ונציגי־הקהלה. מיד פנה אחד מחברי הועדה אל היהודים באזהרה שלא יתנגדו לרצון המלך ודרש את תשובתם לכך. נחמן בן יצחק הצהיר שבשום אופן לא ידותרו על מקומותיהם. אולם הם מוכנים לתת כמה אלפי זהובים, באם המלך ידרוש זאת. אין ברצונם לשאת ולתת עם הועדה, כי אין זה בסמכותה. נציג־העיריה הצהיר שאינו יכול להציע מקום ליהודים ויהיה צורך לקחתו מאת הנוצרים. שנית, אין באפשרותה של העיר לקנות בחזרה את המגרשים. כי אין לה כסף ואין היא רואה צורך דחוף בקנייתם 5).
הועד הפסיק את דיוניה, כי שני הצדדים לא רצו לחתום על תעודות העברת־הרכיש. לפיכך החליטה הועדה להציע למלך מסקנה המאשימה את שני הצדדים ויש להענישם. הענין נדחה ללא סידיר. היהודים לא יכלו לוותר והישועים התעקשו ולא רצו לוותר, אע״פ שיעצו להם לעשות זאת 6). ב־29 בנובמבר 1604 התקיים הדיון בטריבונל בקרקא. את העיר ייצג מיקולאי ויטקובסקי, יא ת היהודים — פשבורסקי. הצדדים הוכיחו כי הקניות נעשו באופן חיקי. בנוגע לביודהכנסת הוכר שהיה זה מעשה בלתי-חוקי היות וברשיונו של המלך לא היה היתר לכך. על טענה זו הודיעו היהודים שביודהכנסת אינו ציבורי אלא בית תפלה פרטי־משפחתי. למרות הכל הוציא הטריבונל, ב־3 בינואר 1605, פסק־דין, שעל העיר לקנות בחזרה את המגרשים מן היהודים ולפצותם על ההשקעות שהושקעו בהם. בנוגע לבית הכנסת, ישאר המגרש בבעלות היהודים, אולם את הבנין יש להרוס או למסרו למלך. העיר והיהודים הגישו ערעור נגד פסק־הדין בפני המלך עצמו. בינתים אספו הישועים עדויות מפי נוצרים שהכירו את הרובע היהודי, כי בית־הכנסת הוא ציבורי ולא פרטי, ומאידך גיסא ניסו להשפיע על המלך באמצעות אוהדיהם. בסוף 1605 התקיים הערעור בקרקא. העיר יוצגה ע״י היועץ סטניסל ב אנסרינוס; היהודים — ע״י נחמן בן-יצחק, משה דוקטורוביץ מלובלין ועורך־דין לאורנציו ס זארמסקי.
נג ד טענו ת נציגי-העי ר והיהודים , הוכי ח התוב ע סטניסל ב ויטקובסק י שחוז י הקניו ת ש ל היהודי ם ע ם העירי ה פסולי ם בהחלט . אח״ כ הוצי א הטריבונ ל פסק - די ן שא ת ביתיהכנס ת י ש להחרי ם ולמסו ר לישועים . בנוג ע למגרשי ם ובתי ם י ש לפצו ת א ת בעליה ם להחזי ר לה ם א ת סכו ם הקניו ת והוצאוודההשקעות . אול ם פסק־־הדי ן ל א קיב ל תוק ף כ ל זמ ן של א