683 חורבן יהודי לבוב 684 פרק 18: חיי-הרוח בגיטו גורל הסופרים, המלומדים והאמנים

אין עדיין אפשרות לצייר תמונה שלמה של החיים הרוחניים בגיטו׳ באשר דוקא חיי־התרבות לסוגיהם היו בבחינת "בל יראה", מתנהלים בחשאי בחוגים מסוגרים, מפחד האיסורים והרדיפות החמורות מצד הגרמנים. אף השתתפות במנין פרטי היתה חטא גדול בעיני הגרמנים׳ והניתפס בה חייב מיתה (ראה לעיל, פרק 4). בעוד שבערים אחדות, כמו וארשה׳ וילנה, לודז׳ ובמדת־מה גם צ׳נסטוכוב, בנדין׳ סוסנוביץ, קראקא ועוד — היתה יכולת לפתוח חיים תרבותיים׳ ללמד בבתי־ספר יהודיים ולקיים בתי־כנסת ובתי־ מדרש, וגם היתה אפשרות לערוך הרצאות וקונצרטים, להקים תיאטרון׳ ליסד אגודות־ספורט לנוער, ואפילו להוציא כתבי־עת (כגון. ־ "ווילנער געטא־יריעית"׳ "ליצמאנשטעטישע געטא צייטונג"׳ "גאזעטא זשידוב־ סקא" בקראקא), הרי מיהודי לבוב נמנעה כל אפשרות לפעולה תרבותית בגלוי. מיד לבוא הגרמנים קראו העסקנים הצבוריים היהודים ישיבה של באי־כח כל הזרמים והמפלגות, למען התייעץ בענין יסוד בתי־ ספר, ומשתתפיה — כעשרים איש — דנו בכובד ראש בשאלות החינוך והתרבות (הישיבה התקיימה בק־־ץ 1941). נוסדה במועצה היהודית מחלקה לעניני ההנוך. אולם מפאת האיסור הנמרץ של השלטונות הגרמנים לא נפתח אף בית־ספר אחד; כל המאמצים להשיג היתר לפעולת־תרבות כל־שהיא — עריכת הרצאות. קורסים׳ הצגות או תיאטרון יהודי וכיו״ב — עלו בתוהו. ולא היה בשום קהילה יהודית גדולה כיחס השלילי של הגרמנים בלבוב לאותות־תרבות. המחלקה לעניני חינוך ותרבות שליד המועצה הפסיקה את פעולתה אחרי חדשים אחדים של התלבטויות ושידולי שווא.. ואכן׳ לא התקיימה בלבוב כל פעולה תרבותית או דתית מאורגנת ופומבית. רק בסתרי־סתרי־ם התכנסו מנינים וקבוצות של מתפללים, התאספו ילדים ללמוד בבתים פרטיים׳ נפגשו סופרים אחדים לישיבות׳ ונערכו דיונים של באי־כח מפלגות, תנועות־נוער וכוי׳. פעמים אחדות נערכו מסיבות ספרותיות במשרדים של

המועצה היהודית, וכמובן — גם המסיבות הללו לא נשאו אופי פומבי. הן נערכו ביזמת ד״ר הנריק גרף׳ עורך־דין שעבד באחד ממשרדי המועצה. כדי לא לעורר חשד, נערכו המסיבות בכל פעם באולם אחר (זה היה עוד בחדשים הראשונים לכיבוש הגרמני׳ כשמשרדי הקהילה היו פזורים בעיר. לרוב פתח את המסיבות אברהם בראט, חבר מערכת ה״חווילה" (עתון יומי פולני־יהודי) לפני המלחמה׳ בנאום קצר מעניני דיומא. אחר כך קראה המשחקת הופמן פרקים מן התנ״ך (מן הנביאים, תהילים או חמש המגילות). לפעמים קרא המשורר משה שימל משיריו הליריים ־ עצובים. אחרי החלק הספרותי נעי־ך מעין "עתון חי", דברי־חידוד על ה״יודאנראט" וכדומה, (כתבום, בדרך כלל, ד״ר י. ברמן והפליטים מקרקא׳ הסופרים הצעירים אלישע וינטרויב, ד״ר קורנרייך ומכסימיליאן בורוכו־ ביץ). אך כעבור זמן מה נתפרסמה בעתון "גאזעטא ז׳ידובסקא" בקרקא ידיעה קצרה על מסיבות ספרותיות אלה. מחשש רדיפות חדלו מנהלי המסיבות את עריכתן. ;אגב — כנראה, היתה זו בהלת־שוא והגרמנים לא שמו לב לכל הענין).

רק בשטח אחד התירו או — יותר נכון; — הכריחו הגרמנים את היהודים לנהל פעולה תרבותית פומבית — במקצוע הנגינה והזמרה. לבוב היתה עשירה במנגנים וזמרים יהודיים, מהם בעלי־שם באמנותם, ובזאת השתמשו הגרמנים והפולנים־האנטישמים לתעמולתם. בעיתון היומי גאזעטא לבובסקא " הופיעה "שירה" סטירית על המנגנים היהודים בלבוב׳ ונקבו בה בשמות של למעלה מ־40 אמנים (ראה להלן׳ נספח ו). מבין המנגנים היהודים ארגנו הגרמנים שתי תזמורות, האחת ב״יו־לאג" והשנית במחנה היאנובי. אנשי התז- מורת היהודית אולצו לנגן בעל־כרחם ברגעים טראגיים מאד — בשעת המפקדים האיומים וה״מבחף׳ ליד שער הגיטו׳ ובמחנה. בסיכום כל הידוע לנו על חיי התרבות בגיטו, אין הוא תוצאת התפתחות וחיים, אלא של מאבק מר וחורבן התרבות היהודית ויוצריה. עלה בידינו לאסוף מעט ידיעות על גורלם של אנשי־הרוח בעת השואה׳ על פעלם ומותם׳ ואת הידיעות הללו — אם גם קטועות הנן — נעלה כאן לזכרון עולם: היו בלבוב סופרים יהודים רבים, כותבי אידית ■ עברית או פולנית. בימי הכיבוש הרוסי הוו סופרי