63 ד״ר נ. מ. גלבר 64 נאשׁר ע״י המלך. היהודים אחזו בצעדים לדחותו ואילו הישועים עשו הבּל כדי להחישו, והצליחו. ב*8 בינואר 1606 השיגו הוראה ובה המליץ המלך לפני מועצת העיר לגשת בלי שום דחוי לקנית־חזרה של המגרשים והבתים. היהודים רצו עוד לערער בפני בית־דין הכתר ("טריבונל־קורונני") בסיים שצריך היה להתכנס בוארשה, דבר שהפחיד את הישועים בידעo שרוב האצילים הם ממתנגדיהם. בפברואר 1606 יצאו לוארשה מיופייכח הקהילה נחמן בן יצחק, אהרן בן ראובן והשתדלן מנדיל. אולם בינתים התאספו האצילים בוארשה במספר קטן ולכן לא היה בידי היהודים לפעול דבר. הישועים מצדם לחצו על העיר לקיים את פסק־הדין. העיריה דחתה אולם לבסוף דרשה מהם "תעודות־נתינה" וקבלה את התעודות. ב־28 בפברואר 1606 באו לקבל את בית־ הכנסת. מרדכי בן יצחק, אחיו של נחמן עמד בפתח ביתו כשבאו הישועים. נציגי העיריה ופקידים, הכניסו אותם לתוך בית־הכנסת ומסר הכל לישועים בלי שום התנגדות, ברוח הוראות המלך. בינתים הגיע המון נוצרים מלאי שמחה על הנצחון שנחלו על היהודים.

גייסו ב־1606 בסנדומי ר את הקונפדרציה, שקבעה בין 64 תלונות נגד המלך גם את דבר היותו מוקף ישועים — והשינויים הכריחו את הישועים להתפשר עם היהודים מניות שחששו, שהיהודים ימצאו תמיכה מצד הסיים ויזכו. הארכיהגמון זאמויסקי, ראש הישועים דציום סטריבר, הכומר גאיבסקי ונציגי היהודים שהיו אז בווארשה הגיעו ב־10 באפריל 1606 בלי ידיעת מועצת העיר, לידי הסכם, שהיהודים בלבוב היו צריכים לתת תמורת הבתים והמגרשים בשטח היהודי: בית־ הכנסת הישן והמרחץ העירוני, בדרך חלופין בתים אחרים, שיקנו וימסרו לישועים. את הבתים היו צריכים לקנות עד 15 באוגוסט 1606. ועל הישועים היה להשיג את הסכמת מועצת־העיר ואשור־המלך ולוותר על כל תביעות לבתים ומגרשים של היהודים שנמסרו להם לפי פסק־דין מ־3 בינואר 1606. פנים בית־הכנסת הגדול, ברחוב באימוּב כאשר נציגי יהודים, אחרי שובם לבובה, התחילו לשאת־ולתת עם העירייה בענין מכירת בית־הכנסת הישן והמרחץ והציעו לה כתמורה 3000 זה׳, לא רצתה העירייה להסכים על מכירתם. העירייה היתה מעונינת לא להכניס את הישועים לעיר. והיא לא הכירה בהסכם הישועים עם היהודים ודחתה את קנית המגרשים היהודיים. הישועים בראותם את הקשיים, החליטו לחכות. בינתים נוצח צבא־המרד של זברזידובסקי, שהיה מכוון במקצת נגד הישועים. אז ראו הישועים את