יום ראשון במחנה־מוות מיומנו של אחד הניצולים מ״ר, ו ביאנובסקה " בלבוב מאת מהנדס ו. פורט (אוק0) 16 ביולי 1942. היום הובאתי יחד עם קבוצה של שמונים יהודים למחנה עובדי־הכפיה ׳ ברחוב ינובסקה בלבוב, שנהפך אחר־כך למחנה השמדה בלבד. בתשע בבוקר נכנסנו לשער המחנה׳ הנתון תחת משמר חזק. המחנה מוקף גדר תיל דוקרני בגובה שלשה מטר, ובכל פנה מזדקר כלפי מעלה צריח המשמר, שבו יושבים גרמנים ואוקראינים מזויינים במכונות יריח. הנני מעבר לחומת התיל הדוקרני... רגש זוועה אופף אותי. נדמה לי׳ שמובילים אותי לשחיטה. בדרך למחנה התרוצצו במוחי מחשבות בריחה׳ אולם השמירה היתה חמורה, והזהירו אותנו, שאם אחד ינסה לברוח — ייהרגו עשרה. רעיון הבריחה אינו עוזבני גם בהכנסי למחנה׳ אולם יאוש תוקף אותי — נדמה׳ שמכאן אין כל סיכויים ליציאה... אנשי ה־0.ס., שובר ט וגריסהאבר, מקבלים את קבוצתנו מה״שארפיהרר " קולאנקו׳ שהביא אותנו לכאן. הננו מקבלים פקודה: "לשבת ולא לזוז. מי שיעשה את התנועה הקלה ביותר יהרג ככלב!״... הנני מתישב על הדשא. מסתכל רק לפנים׳ שהרי אסור לעשות כל תנועות. הנני מחפש בעיני עקבות המעשים, שהרבו כל כך לספר עליהם בחוץ, אך אינני רואה כלום. המגרש נקי. בכל שורר סדר. סביבנו ערוגות פרחים רב־גוניות. נדמה לי׳ שהפרחים מתלחשים ביניהם ולועגים לנו. הטבע היפה פורח כתמול שלשום ואין בלבו רחמים אלינו...

ואולי מוגזם כל מה ששמעתי על המחנה הזה?.. . אולם לא. לפתע מבחין אני, שחברי היושבים ממולי מסתכלים בהתאמצות בכיוון אחד, ופניהם הלבנות מחווירות עוד יותר. הנני מסכן את חיי, מפנה קצת את ראשי ומסתכל בגניבה. האם זהו חזיון־מדוחים או דבר שבמציאות?.. . בין ערוגות הפרחים מתנוסס גרדום. על החבל מתנודדת גויתו העירומה של אדם צעיר... הנני עוצם את עיני, אולם התמונה שראיתי נתקעה במוחי, ואינה רוצה לחלוף הרגשת חנק תוקפת אותי. הנני רוצה לזעוק — אך אינני יכול. כולנו ממשיכים לשבת כמאובנים. צחוק פרוע חותך לפתע כבסכין את מעטה הדממה. צוחקים אנשי המשמר הגרמנים והאוקראיניים העומדים למעלה בצריחים. הם רוגמים אותנו באבנים קטנות, כשלועי מכונות־היריה מכוונים אלינו. הננו מתוחים ודרוכים עד קצה גבול היכולת. נדמה שבכל רגע תבוא התגובה העצבנית, אשר תביא לידי קאטאסטרופה. אולם רצון החיים מתגבר על היסורים. האבנים פוגעות גם בראשינו, אך איש מאתנו איננו זז ממקומו. הפרובוקציה לא הצליחה... ושוב משתרר שקט. כל רגע הוא כנצח בעינינו. השמש יוקדת והנני נשרף מצמא. הזבובים עוקצים אותי בעקשנות אכזרית נדמה לי, שבאים הם אצל הגויה התלויה ומזמזמים: "עוד מעט וגם אתה תהיה תלוי שם"...

הננו יושבים כך שעתיים. לבסוף, באחת עשרה בא מפקד המחנה ה״אונטרשטורמפיהרר" ולהויז. ראינו אותי לעתים קרובות בעיר, כי הגיטו הרשמי עוד לא היה קיים אז. פחדו מפניו פחד מות. שחום, נמוך־ קומה, בעל גוף מוצק ומצח שקוע. הוא עומד במרחק כמה מטרים מאתנו ומקבל רפורט מאנשי ה־ס.ס. הוא משוחח אתם ומצטחק. דומה לאדם נורמלי ואלגנטי בעל לב ונשמה. אולם בגשתו אלינו קבלו פניו * הבעה של חיה רעה. בעיניו השקועות עמוק בחוריהן הודלקו נצוצות אכזריים, ועל שפתיו התחיל מרחף חיוך סאדיסטי לגלגני... קבלנו פקודה לקום. אעפ״י שרגלינו כאילו דבקו לקרקע מחמת הישיבה הממושכת, קמנו כולנו כאיש אחד. המנצח עלינו היה — הפחד. עמד לפנינו האדם שבידיו היו החיים והמות. וילהויז פנה אלינו: "נבלים, הנכם צריכים לזכור שיהודים אורחים־