הימים האחרונים של ראשי היהדות בלבוב מאת יהושע שילוני(שלאין) עם פרסומו של הצו מ־14 ביולי 1941, בחתימת ה של מפקד ה״ווהרמאכט", הקובע עוצרמיות על כל יהודי מבין 14 שנה ומעלה, בלי הבדל מין, שייראה בחוץ בלי ״התו היהודי״ על בגדו — הוטל בידוד מלא וחמור על כל האוכלוסיה היהודית בלבוב. נאסר כל מגע בין היהודים לאוכלוסיה הלא־יהודית שלא באמצעותם וברשיונם של השלטונות הגרמנים. על ההנהלה היהודית הוטל, איפוא, להקים ולקיים מנגנון מסועף, שידאג לאספקה, דיור, תעסוקה, שרות־רפואי ואשפוז, חינוך, סעד ועיד, בשביל אוכלוסיה של 130.000 נפש. במיוחד —

למלא את הדרישות הבלתי־פוסקות של השלטונות הגרמניים לסוגיהם. מכונת השוד, העושק, הניצול והסחיטה הגרמנית פעלה בסדר ושיטה שטניים׳ בתחילה — קונטריבוציות במיליונים, ואחר־כך — מפעלי־סחיטה בכל הזדמנות, שמטרתם היתה לרושש את היהודים ולהביאם לידי כליון. גם הדאגה לכלכל את מחנות־העבודה שבסביבה היתה בחלקה, על חשבונה של קהלת לבוב. הכל היה צריך להיעשות בתוך קלחת דמים שלא שככה אף יום אחד, באוירה מורעלת של איבה, שמחה לאיד, תאות־עושק, ומתוך הכרה ברורה מצד השכנים, במיוחד האוקראינים, שראו את עצמם שותפים פעילים לפוגרום, שרכושו, כבודו ודמו של היהודי הם הפקר — בכל זאת השל היהודי לבוב את עצמם, במיוחד הדור הקשיש שנתחנך על השפה והתרבות הגרמנית בנוסח וינה, כי אפשר יהיה סוף־סוף "להשביע את הצפעוני", ולהציל מה שאפשר׳ להציל ע״י עבודה מאומצת, רבת־קרבן, ארגון יעיל, סבלנות ואורך־רוח. הם היו מוקפים חומה מסביב — ומעבר לחומה ארב להם המות על כל צעד ושעל — י.אם היה להם מוצא אחרי וכך הוקם מפעל עצום של בתי־מלאכה ותעשיה׳ בהם היו עסוקים כ־70.000 יהודים. הגרמנים המפקחים על מפעלי תעשיה אלו חיבלו תחבולות, גם ע״י פרסומי שבח בעתונות הגרמנית, להאריך את קיומם ככל האפשר. אבל ראש הגיסטאפו הגינרל קצמן וסגנו אנגלס לחצו למען חיסול המוסדות והאיצו להשמיד את יהודי לבוב.

מעטות הידיעות על פעלם, נסיונותיהם וימי חייהם האחרונים של המנהיגים, העסקנים ואנשי הרוח שעמדו על משמרתם ונספו יחד עם רבבות בני עמם בלביב. ייאספו־נא הידיעות לזכרם הקדוש, וירשמו בספר-- ! . אימבר שמואל יעקב. מחלוצי השירה היהודית בפולין. לפני פרוץ המלחמה חזר מאמריקה שהיה שם הרבה שנים, והתישב בלבוב. את עטו השנון וכשרונו הברוך הקדיש להגנה על חייו וכבודו של הקיבוץ היהודי בפולין. מאמריו ומסותיו שנתפרסמו בפולנית ("עין בעין", "אצילי הגזע הטהור" ועוד), זכו לפרסום רב ולסערת תגובות בעתונות הפולנית. השתתף בקביעות גם ב״היינט״. בשנת 1937 קיבל בקרק תואר ד״ר על חיבורו על אוסקר וויילד. בשנות הכיבוש הסובייטי (1941 — 1939) תירגם לאידיש את שיריו של המשורר האוקראיני־סובייטי פבלו טיצינה. ביולי 1941, עם כניסת הגרמנים ללבוב, עזב אימבר, שהיה ידוע בפעילותו האנטי־נאצית, את לבוב ויחד עם אשתו עבר ליז׳רז׳אני, ע״י זלוצוב, מקום מגורי חותנו. משם עבר לזלוצוב עיר מולדתו והסתתר תחת השם וייס. יהודי זלוצוב דאגו למשורר בן־עירם, העסיקוהו בטיפול בחולים בביה״ח היהודי, שגיסו, ד״ר הרצ׳אניק היה מנהלו. בימים ההם הרבה אימבר לכתב ואת יצירותיו היה קורא באזני החולים. בנובמבר 1942 הוצא. יחד עם 3000 מיהודי זלוצוב, לבלז׳ץ ושם נהרג.

2. ד״ר אלרהנד משה. עורך־דין ומשפטן ידוע שם, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת לבוב. לפני המלחמה היה זמן מסוים ראש הקהילה בלבוב. ראש הועדה הממשלתית לבחינות מורים בלימודי היהדות. בין השאר חיבר ספר על חוקי האישות והירושה בישראל. מטעם שלטונות הכיבוש הגרמניים הציעו לו לעמוד בראש "מועצת היהודים" (בלבוב היה שמה הרשמי "הועדה של העדה היהודית" "יידישה