71 תולדות יהודי לבוב 72 בית־הכנסת "די גאלדענע רויז" לא ניתן לשוב העירה, וכן לא נתנו ליהודים לצאת את העיר כדי שלא יוכלו להשתתף ביריד. ע״י שערי־העיר הועמדו שומרים. בעיר גופא לא התירו ליהודים להשתמש במאזנים העירוניים ולמתורגמן ולסרסוריו (בארישניצי) נאסר לתווך בין יהודים לבין סוחרים מזרחיים. גם הקהלה עצמה השגיחה שיהודי זר לא ישתקע בלבוב, כדי לא להחריף את התחרות בין סוחרים ובעלי־מלאכה יהודים עצמם. לשם זה נקבעו נאמנים מבין הפרנסים וטובי־העיר — כנראה 4 כמו בקרקא, שהשגיחו על המשקלות, המדות והאמות ושלא ישתקע יהודי שבא מן החוץ בעיר. הנאמנים ערכו רשימות של היהודים תושבי העיר שנמסרי גם לעיריה. רק ברשיון מיוחד של פרנס־החודש היה יהודי זר רשאי לשכור לו דירה בעיר היהודית, בסמכותו של פרנס החודש היה גם לגרש יהודי זר מגבולות הקהלה 2). וכך הצליחו העירונים מכל הבחינות לחתור תחת המסחר היהודי. היהודים היו שוב במצוקה חמורה הואיל וצברו מלאי סחורות שלא היה ביכלתם להפטיר מהן ולפיכך לא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהם העסקיים והכספיים והגיעו עד פשיטת״רגל. היהודים לא השלימו, חפשו עזרה אצל הסטרוסטה, אולם לשוא, הגישו משפט לפני המלך זיגמונט וו (1587 — 1632), שהעיריה מפריעה למסחרם בניגוד לפריבילגיות שקבלו,
המלך הטיל על העיריה בתקנתו את כל האחריות על התוצאות עד שיגמר הענין, והציע לעיריה להתיר ליהודים מסחר חפשי, אולם העירונים לא נשמעו אפילו להוראות המלך. ב־17 באפריל 1589 קבע זיגמונט וו ועדה מיוחדת בהשתתפות הויבודה של רייסין הרביר ט מפולשטיין, מיקולאי הרבורט הסטרוסטה מלבוב, סטניסל ב פודלצקי, סגךהשופט ויקטורין קיבאלסקי, והסטרוסטה מהאליץ וקולומיא סטניסל ב ורלודק מהרמנוב. מטרת הועדה היתה לבדוק במקום את כל הפריבילגיות של העירונים ושל היהודים ולמסור את חוות־דעתם לבית־המשפט שטיפל בערעורים של ביוד־דין העירוני ובעניני אישורי פריבילגיות, העיריה התחמקה בתחילה מלהופיע לפני הועדה בנימוק, שהחוק המגדבורגי משחרר את העירונים משיפוט זה. לסוף הסכימה העיריה להגיש את הפריבילגיות. היהודים הגישו את תקנות המלך קאזימיר ז יאגילונציק משנת 1453 ושל זיגמונט 1 משנת 1515, שלפיהן הותר להם לסחור בכל הממלכה לפי המנהגים הקדומים. נציגיהם טענו גם שהגבלת מסחרם מזיקה לכל רייסין ובפרט לאצילים. הועדה הכירה כי טענות היהודים הן צודקות והגישה למלך ארבע הצעות, שהעמידו את היהודים על הזכויות. הוות ־ דעת הועדה נשלחה בנובמבר 1590 והעיריה הגישה ערעור על סמכויות הועדה לבית־הדין של הסיים.
העירייה הצליחה במאבק זה. ב־27 בינואר 1591 ביטל המלך את הוועדה וחוות־דעתה והעביר את כל העניין לבית־הדין המלכיתי, בינתיים העתירו היהודים את מחאותיהם. ב־6 ביולי 1591 הוציא המלך פסק־דין שהגביל את מסחר היהודים בתוך־העיר ברוח התקנה משנת 1521 ועל היהודים מחוץ־לעיר נאסר המסחר בכלל. העירונים היו מרוצים בנצחונם זה. אולם למרות־הכל המשיכו היהודים לעסוק במסחר, העירייה נתנה הוראות חמורות לשמור בקפדנות על בצוע האסור. והגיעו הדברים לידי התנגשויות, התנפלויות ומאסרים. העירייה והיהודים הגיעו לידי מסקנה שאין להמשיך במצב כזה ושאין מוצא ממנו אלא פשרה. העירונים התנגדו, אך מועצת־העיר החזיקה בדעתה וחתמה, באמצעות סגן־השופט ויקטורין קובאלסקי וסגן הסטרוסטה פסטרוקונסקי ב־28 בספטמבר 1592, על פשרה חדשה, שהיתה לרצונה. לפי הפשרה, שגם תקפה נקבע לזמן של 8 שנים — עד 28 בספטמבר 1600 — אסרו על היהודים את המכירה הקמעונית, אולם הכניסו סעיף חדש שהתיר