פרק הי: הקהילה מחוץ לעיר ישוב הקראים. תעסוקת היהודים. המחיצה שבין היהודים בעיר ובחוץ לעיר הרבנים גשנת 1599 — 1680. הדליקה בשנת 1623. ההסכם משנת ת162 בנוגע לשיקום הרובע היהודי. המחלוקת עם המנזר הרותני בענין מגרשיה. כאמור, היתה ראשית הישוב היהודי בלבוב ברובע־קרקוב, ורק אחרי השריפה הפכה העיר העתיקה לפרבר.
על יד הישוב היהודי היה קיים כאן גם ישוב של קראים. הקראים התגוררו בפרבר־קרקוב בשיפולי הארמון (׳וויסוקי זאמעק). והסביבה נקראה אחרי־כן "רחוב הקראים" (אוליצא קאראיצקא). על עדת הקראים הוטלו זכויות וחובות שוות עם הקהילה היהודית בתחתית העיר (פודמיעיסקא), יחד שילמו מסים משותפים וארנונות לארמון. ב־27 באוקטובר 1475 כרתו שתי העדות ביניהן הסכם, והסדירו את היחסים ההדדיים לגבי 1 השלטונות. הקראים קיבלו עליהם משמרות בעיר, עבודות מסויימות בשביל הארמון, כגת: התחייבות להוליך את הגנבים לארמון, משמר בארמון, הספקת סוסים (פאדוואדי) לארמון ולפקידי הממשלה ומצרכי־מזון בזמן בקוריו של המלך בלבוב. תמורת זה התחייבו היהודים לסלק במזומן כל מסים המגיעים למלך ולסטרוסטה. שתי העדות שילמו ביחד את התשלומים לביצורים, לשתיהן היה בית־עלמין אחד במשותף עם הקהילה היהודית בתוך־העיר. הקראים נהנו גם מהפריבילגיות שניתנו ליהודים ע״י מלכי פולין, הפריבילגיה של קאזימיר ז הגדול משנת 1364 ושל קאזימיר ז יאגילונציק משנת 1453. אולם בסוף המאה הט״ו, בשנת 1475, עזבו הקראים את לבוב ועברו להאליץ, שם התקיימה כבר עדה קראית קטנה 1). הישוב היהודי, שברוב השנים גדל והתרחב 1 א), התפתח גם בשטח המסחר והמלאכה. מבחינה ארגונית־ חברתית, היתה הקהילה מרכז החיים העדתיים.
חיי הקהילה התרכזו, כנהוג, בבית־הכנסת (פאר־ שטעטישע שוהל) ושם התכנסו ועד־הקהילה ובית־הדין. בפרבר רכשו היהודים מגרשים ובתים בלי קשיים מיוחדים, כי לפי הפריבילגיה המלכותית שאושרה להם גם ע״י המלך זיגמונט אוגוסט ב־1 באוקטובר 1568, ניתנה להם הזכות לקנות ולמכור בתים. הפרי־ בילגיה קוימה בקפדנות ע״י הסטרוסטום ואחד מהם, בוניפאצי מנישך, הצהיר בתקנה מיוחדת מיום 18 ביולי 1618 שיהודי הפרבר הם בעלי־בתים ורשאים לרכוש מידי נוצרים בפרבר־קרקוב מגרשים ובתים וכן רשאים הנוצרים למכור נכסים ליהודים. תקנה זו חייבה את היהודים רק לשלם לארמון את התשלומים שנקבעו. במשך הדורות קמה מחיצה בין היהודים שמחוץ־ לעיר ובתוכה, שהפרידה ביניהם עד שהביטו זה על זה בלעג ואף בבוז. היהודים מחוץ־לעיר (פאר־ שטעטישע) קראו ליהודי־העיר (שטעטישע) "טפשים", והללו קראו להם "בטלנים". הפירוד גבר עוד בגלל העובדה, שליהודי הפרבר היו בתי־כנסת, מרחצאות ילדי־ישראל בראשית המאה הי״ח וירידים לעצמם ולא היו זקוקים ליהודי־העיר. הרב האחרון שכיהן בשתי הקהילות עד שנת 1599 היה ד׳ יצחק אייזיק בן הקדוש ר' יחיאל. אחרי פטירתו פסקה הרבנות משותפת משתי הקהלות, עד שנת 1680 כיהן בכל קהילה רב בתור אב־בית־דין, בכל קהילה היה גם בית־דין קבוע לחוד. באותה תקופה כיהנו בקהל ת חוץ־העיר ר׳ משה בן מרדכי אשכנזי (נפטר