פרק ד: בימי גזרות ת״ח ות״ט חמלניצקי בשערי לבוב. דרישתו להסגרת היהודים והתנגדות העיריה. השתתפות היהודים בהגנת העיר. חידוש המלחמה בשנת 1651. הארכת החוזה בין היהידים לבין העיריה. המצור בשנת 1655. המשפט על סילוק חוב היהודים. הפרעות בשנת 1664, החיים הפנימיים והכלכליים. השפעת השבתאות. שנת ת״ח (1648) היתה עת צרה ותוכחה ליהודי פולין ופגעה קשות גם ביהודי לבוב. באפריל 1648 עלה חמלניצקי בראש חיל ומחבל זפוריז׳יה מערבה, ובימי 6 — 15 במאי חיכה את צבאות פולין, שהיו נתונים לפיקודם של פוטוצקי וקאלינובסקי. נצחון מזהיר זה, היה האות להתפרצות המרד הכללי של תושבי אוקראינה. הם התנפלו על פולנים ויהודים בכפרים, ערים ועיירות, ובכל מקום הרסו, שדדו והרגו בלי רחמים. היהודים הניצולים ברחו מערבה ורבים מהם הספיקו להגיע ללבוב לפני המצור. כאן מצאו מפלט בקהל ה בצפיפות רבה. הרובע היהודי הכיל רק שני רחובות ובהם ארבעים ותשעה בתים ורובם בעלי חזית של שני חלונות ברוחב של 7 אמות. מכיוון שמספר הפליטים הגיע לעשרות אלפים, הם אוכסנו בקהלה בחוץ־לעיר, מסביב לבית הכנסת הגדול, שנבנה מחדש בשנת 1632.

במאי 1648 מת מלך פולין. הקוזקים ניצלו את ה״אינטררגנום" והתקדמו מערבה לפודוליה ולווהלין וסללו לעצמם דרך לעבר רייסין. צבאות פולין, בפיקודו של הנסיך ירמיה וישניוביצקי, נסוגו ללבוב בתקווה שכאן יוכלו לעמוד בפני חמלניצקי. ב־27 בספטמבר 1648 כינס וישניוביצקי את ראשי העיר והדתות ותבע מהתושבים לעמוד לימין המגינים ולהקריב למען הצבא איש לפי יכולתו. דברי המצביא עוררו התלהבות בקרב האוכלוסיה. מן המנזרים, הכנסיות ובתי־הכנסת היהודיים הובאו זהב וכסף רב, מלבד המזומנים שהאזרחים מסרו לעיריה. סכום המזומנים שנאספו ע״י המתנים היה 27.398 גולדין, ע״י הארמנים — 24.502 גולדין, וע״י היהודים — למעלה מ~10.000 גולדיף). שווי הזהב והכסף נאמד בסך 300.000 גולדין. מיד לאחר שנאסף הכסף ונמסר למצביא — עזב הצבא את העיר, והגיעו ידיעות שהטטרים נמצאים כבר בסביבת לבוב. לתושבי העיר לא היתה ברירה, אלא להתגונן בכוחות עצמם. בעלי־המלאכה חילקו ביניהם את השמירה בעמדות, במצודות ובמגדלי־העיר. גם היהודים הזדיינו, העמידו משמרות בחלקי החומה הגובלים עם הרובע היהודי, והשתתפו גם בהגנה על פרברי העיר.

בספטמבר 1648 הגיע צבא כמלניצקי, שהוגבר ע״י גדודי טטרים בפיקודו של טוקאי ביי, לשערי העיר לבוב. כותב־הזכרונות ר׳ נתן נטע בן הקדוש הרב ר׳ משה הנובר, בספרו "יון מצילה" המתאר את גזרות ת״ח ות״ט (יצא לאור בפעם הראשונה בשנת תי״ג בונציה) מספר על מצור לבוב: "אחרי הדברים האלה הלך חמיל עם כל חילו לצור על ק״ק לבוב הבירה, והיא אחת מן ארבע הקהילות הגדולות 2) שבמדינת פולין. עיר גדולה לאלוהים של חכמים ושל סופרים. וכאשר באו לשם האויבים היו יושבים שם בערבה לפני המבצר הגבוה 3), העומד מחוץ לעיר לבוב, והיו יורים עליהם מן המבצר הגבוה והרגו מאנשי היונים 4 •) והקדרים" ) אלפים. ולבסוף היו עם פולין מוכרחים לילך מן המבצר הגבוה, מפני שאין להם מים שם. וילכו עם פולין מן המבצר הגבוה אל העיר לבוב. ויציתו אנשי המקום כל הבתים שסביב לחומה באש, כדי שלא יחבאו שם האויבים סביב לעיר. אף על פי כן, לכדו האויבים את המבצר הגבוה ויצורו את העיר מסביב, והיו יראים בעיר לילך מן הבית מפני קני השריפה המורים מן המבצר הגבוה לעיר. ודבר ורעב גדול היה בעיר — מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. ומתו בעיר ברעב יבדבר כעשרת אלפים נפשות 6). ויהי כאשר ארכו להם שם הימים ולא יכלו לכבוש את העיר, הלכו ויסתמו המעינות 7 שמחוץ לעיר, שכל בני העיר שותים מהם, ולא היה מים לעדה לשתות. ויאמרו כל העדה: למה נמות ברעב ובצמא? נשלח אל האויב אולי יקח רכושנו פדיון נפשנו. ושלחו אנשי העיר שלוחים אליו שיתפשר