105 ד״ר נ. מ. גלכר 106 שיתנו למלך ופמליתו מתנית כדי להשיג הוראה נגד האי־כּת החוזה. גם היהודים לא נחו ולא שקטו ולבסוף, ב־3 ביולי 1653, אישר הקנצלר, הפרילט רוזיצקי, את החוזה, למרות השתדלות העירונים. ב־29 בספטמבר 1653, הוזמנו פרנסי הקהילה אל העיריה, וקבלו הודעה שעל היהודים אסדר כל מסחר בעורות סוחתיון (סאפיאן) פרנסי הקהילה התנגדו לאיסור בתוקף רב. נציגי היהודים באותו מעמד היו: ר׳ יצחק בן אברהם כץ, אהרן בן צבי סגל מעשקיש, יקותיאל זלמן בן אליעזר, צבי הירש בן אפרים, פישל זלמן השתדלן, ומרדכי בן משה. בפברואר 1654 הוסכם בין היהודים לבין העידיה על חוזה חדש, שנחתם למשך שמונה שנים בתשלום שנתי של 4000 גולדין. בחוזה זה לא הורעו התנאים, ואפילו הושגו כמה הקלות לטובת היהודים. הם הורשו לסחור בירידים מחוץ ללבוב בסחורות שערכן עד 1580 גולדין. אם דרו זקוקים להון נוסף — הורשו להכנס בשותפות רק עם סוחרים נוצרים. את החנויות בירידים היה עליהם לסגור בשעות הקבועות ע״י העיריה. התשלום ע״פ החוזה היה מיועד לצרכי הגנת הע־ר בלבד. מועצת העידיה בחרה בכל שנה שני מיופי־כוח, וביחד עם תורגמן־העיר, הוטל עליהם לפקח על ביצוע מדויק של תנאי החוזה. היהודים הוכרחו להתחייב שלא ינסו לרכוש את אהדת האצילים ע״י מתן ושוחד. לפי הנוהל הישן היו צריכים להגיש למועצת העידיה רשימה מפורטת של הסוחרים והיהודים האמידים.

ע״י החוזה שפורו היחסים בין היהודים לבין העירונים, שעמדו שוב במבחן בימי פלישתו השניה של צבא חמלניצקי לרייסין. לאחר הכנעו לצאר הרוסי, אלכסי מיכאילוביץ, יצא חמלניצקי בשנת 1655 שנית למלחמה בפולין והתקיפה ממזרח. השבדים ניצלו הזדמנות זו, פלשו לפולין ממערב וכבשו שם כמה איזורים. אחד החיילות הרוסיים שהתאחד עם חמלניצקי יצא לעבר לבוב. מפקד העיר, הגנרל קרישטוף גרידזיצקי, פקד לשרוף את הפרברים. ב־25 בספטמבר 1655, נראו ליד העיר הפלוגות הראשונות של צבא האויב, ולאחר זמן קצר החל מו״מ בדבר שביתת־ נשק. הגנרל הרוסי בוטורלין העלה בתנאיו את הדרישה להסגרת כל היהודים, על נשיהם, ילדיהם ורכושם, הואיל והם "שונאי ישו והנוצרים". העיריה הצהירה גם הפעס שדרישה כזאת לא תתמלא, אולם היא מוכנה לשלם כסף־פדיון לפי יכולתם של העירונים. לאחר דין־ודברים ממושך, נאות חמלניצקי לקבל פדיון בסך 60 אלף גולדין. היהודים נתנו מתוך סכום זה 8000 גולדין מזומנים, פרט לסחורות ומשכנתאות רבות־ערך. לאחר הסרת מצור זה, בשנת 1656, התקיף את לבוב הנסיך ראקוצי, מטרנסילבניה. גם הוא קיבל כסף־פדיון, שסכום גדול ממנו נתרם ע״י היהודים, ועזב את העיר. העיריה דרשה מן הקהילה לסלק את החוב הנותר מן הפדיון ששולם בשנת 1649 בסך של 26.520 זהובים בעד השתתפות בהוצאות ההגנה (תחמושת, ביצורים, שמירה) 11.500 זה / בעד תשלום־ פדיון בשנת 1655 9.200 זה / ביצוּר העיר בשנת

1657 7.800 זה / חוב־התשלומים לעיריד . 23.042 זה / תשלומי־משקאות מיהודי־הפרברים 18.000 זה ׳ בס״ה 96.162 זהובים 12 א) . היהודים השיבו שמצבם הכלכלי הורע , בגלל ההתחיבויות שהוטלו עליהם במצור ומשום הנזקים שנגרמו ע״י דליקות , ולכן אין ביכולתם לשאת עתה בתשלום החובות . העיריה לא התחשבה בנימוקיהם והגישה נגדם משפט . פסק־הדין שהוצא ע״י הטריבונל המלכותי בשנות 1663 , 1666 , היה לטובת העיר , אך לפני ערעור היהודים מינה הקאנצלר , בשנת 1667 , ועדת־חקירה חדשה , ועיכב את ביצוע פסק־הדין . בגלז * המשפט הורעו היחסים בין היהודים לבין העיריה . כבר בתחילת הסכסוך בשנת 1656 דרשה העיריה מן המלך לאסור על האצילים להשכיר בבתיהם דירות וחנויות ליהודים . המלך אישר דרישה זו וציווה שהיהודים יחזיקו את חנויותיהם ומחסניהם אך ורק בבתי יהודים 13 ) . כמו־כן הושגה ע״י העיריה בשנת 1658 פקודת־מלכות , האוסרת על היהודים לעסוק ברפואה , פרט לרופאים שהוסמכו ע״י אוניברסיטאות קתוליות . באותה שנה הוציא המלך יאן קאזימיר הוראה מיוחדת , לפיה אסור ליהודי לבוב בעלי תביעות , להפקיע בתים ונכסי דלא־ניידי מאת נוצרים מקומיים , אלא לפי פסק־דין רשמי 14 ) . היהודים נתדלדלו מאד מבחינה כלכלית . במיוחד היה קשה מצב קהילת חוץ־לעיר שהיתה נתונה לחסדיהם של הממונה על קארמון (בורגראביאן ) ופקידיו . בשנת 1653 נאסר עליהם המסחר בדגים מלוחים ומשקאות .

בשנים 1658 — 1660 החריפה המדיניות העוינת של השלטונות לגבי הבלתי־קתולים, ובעקבותיה נשתררה מתיחות בין־עדתית. החלטת הסיים בשנת 1658 על גירוש כל האריאנים עד 10 ביולי 1660, הגבירה גם