109 ד״ר נ. מ. גלבר 110 עילה נוספת לסטודנטים, להסית את ההמון ביהודים, האשמים בנטל מעמסה זו. ב~12 ביוני (כ'סיון) 1664 חל שנית חג נוצרי, והיה חשש להתפרעויות מחודשות. כדי לקדם את פני הרעה, כינסה המועצה אספת אגודות בעלי- המלאכה, על מנת להשפיע עליהם שלא יצטרפו לפורעים, אך הם השיבו באדישות גמורה. ראש העיר ההיסטוריון הנודע, ברתולומיי ז׳ימורוביץ, ערך ביקור אצל הישועים וביקש מהם למנוע את הסטודנטים ממעשי אלימות. הם אמנם הבטיחו לעשות כמיטב יכולתם, אולם ברור היה שלא יקיימו את הבטחתם.

הסטודנטים התאספו לתפילה בכנסית הדומיניקנים. המועצה שלחה את שמשי העיר ועובדיה להשתתף בהגנת הרובע היהודי, אולם רבים מהם סרבו למלא הוראה זו. בגמר התפילה יצאו הסטודנטים בראש אספסוף של שוליות בעלי־מלאכה ובני דלת־העם, לעבר הרובע היהודי. הם הצליחו לפרוץ פנימה והתנפלו בחימר. שפוכה על בתי היהודים. ראש העיר פקד לסגור את שערי החומה, כדי שתגבורת אספסוף מחוץ לעיר לא תוכל להצטרף לפורעים. אזרחי העיר גוייסו ומשלחת נשלחה לארכיהגמון הקתולי, יאן טרנובסקי, ולישועים, שיפעילו את מלוא השפעתם על הנוער להפסקת המהומות. בינתיים הגיעו טרנבסקי ופרשיו לשערי החומה הנעולים, ופתחום בכוח, דבר שאיפשר להמון מבחוץ להיכנס לתוך העיר ולהגדיל את שורות הפורעים. פתיחת השערים בכוח, גרמה לסכסוך בין המפקד טרנבסקי לאנשי המועצה, וכתוצאה מכך עזבו האזרחים המזויינים את עמדותיהם. הפורעים נערכו להתקפה חדשה. טרנבסקי פקד על חייליו להבוט בהמון והפעיל גם תותח כדי לפזרו, אולם כל מאמציו להשתלט על המצב לא הועילו. הפרעות נמשכו עד רדת היום ותוצאותיהם — הרס מוחלט של הרובע היהודי, שוד הכסף, משכונות ותכשיטים. "הרגו ושחטו יותר ממאה נפשות באף ובחימה, לומדים מופלגים, אנשי שם המה מופלגים עשירים ומנהיגים, היו לנו למחסה ביום זעם, וגזלו כמה מאות אלפים כספם וזהבם במהומה וגם נהרגו אלופים דיינים" 16). באותו יום נהרגו 129 יהודים, ביניהם רבנים, פרנסים ותלמידי־ חכמים, כגון: הגאון שמשון בן בצלאל 17), ראשי הישיבות: מנחם בן יצחק 18), אליעזר בן אשר 19), יצחק בן שמואל 20), משה בן חיים 21), אהרן יחיאל בן יוסף 22), מרדכי בן שלמה{; 2), הדיין וראש בית־ הדין ר, יהודה ליב בן משה מרגליות 24) הפרנסים

והמנהיגים : שמואל בן יהודה 25 ) , שלמה בן שמואל" 2 ) ובנו אברהם , מרדכי בן יחיאל כהן 7 ־־ ) ודוד בן דניאל 28 ) . למעלה ממאתיים נפצעו וחלק מהם מתו אחרי כן מפצעיהם . אחרי ימים אחדים ניסו סטודנטים להתקיף יהודים מחוסרי קורת־גג ששוטטו ברחובות . הפעם התערבו אנשי המשמר האזרחי , ובעזרת נשק חם תפסו את המתקיפים ומסרום לבית־הדין העירוני . מן היריות נפגעו ונהרגו אזרח בשם סטונטל , שעמד לעזרת היהודים , הכומר הארמני שימנוביץ ועוד כמה נוצרים . מספר גדול מאזרחי העיר הנוצרים גילה יחס אהדה ליהודים , ורבים מביניהם הסתירו פליטים והצילום . הסטרוסטה של לבוב סטניסלב פוטוצקי , שהיה גם הוויבודה בקרקא , פנה בכתב לעירית קרקא , ודרש להסגיר את הסטודנטים הפורעים שנמלטו לעיר זו 29 ) .

השלטונות פתחו מיד בחקירה. העירייה הואשמה בהזנחה ובחוסר דאגה מספיקה לקיום הסדר ומניעת התפרצות הפרעות. בית־הדין העירוני קבל הוראה לגבות מידי היהודים עדויות על היקף הנזקים. פרנסי הקהילה בתוך־העיר — זלמן לבקוביץ ושמואל יודקוביץ ופרנסי הקהילה בחוץ־לעיר — אהיין דוח־ביץ ומיכל יודקוביץ, הופיעו בפני בית־הדין ומסרו בנוכחות הסטרוסטה והפקידים את הדו״ח על הנזקים. בפרברי העיר היו כ־1000 ניזוקים מכל שכבות האוכלוסייה היהודית — ב־ניהם: רבנים, סוחרים, בעלי־מלאכה, והיקף נזקיהם עלה עד 300 אלף זהובים. גם מספר הניזוקים בתוך־העיר היה גדול, וסכום הנזק עלה עד 700 אלף זהובים. בשני בתי־הכנסת נשדדו והושמדו פרוכות, מנורות וכתרי־תורה ותשמישי־קדושה בבית־הכנסת שמחוץ־לעיר שהיו שם חומות־מבצר נהרס אחד עמודי־התוך, וסכום הנזק בהם הגיע גם הוא ל־70 אלף זהובים 30).

המאורעות בלבוב זעזעו לא רק את היהודים בכל רחבי פולין, אלא גם את ראשי הכמורה והאצילה הפולנית. תלונות בכתב על הפגיעה בנתינים נאמנים של המלך, שזכויותיהם המובטחות בכתב, אינן נופלות משל יתר אזרחי העיר, הגיעו לעירית לבוב מאת הארכיהגמון מלוצק — מיקולאי פראז׳מובסקי, הוויבידה מסנדומיר — יאן זאמויסקי. הכומר שצוקה — בשם המלכה לודביקה מאריה ומגנטים רבים. כולם הדגישו שמאורעות אלה חללו את שם העיר לבוב ועל העיריה לפצות את היהודים. ואם לא יעשו זאת במהרה יהיה צריך בצעדים נגד העיר.