פרק חי: בתקופת המעבר תקופת המלך מיכאל וישניוביצקי. הסכסוך עם אגודי הסנדלרים הנוצריים. המסחר היהודי. ד״ד עמנואל די־יונה. המאבק עם העירוניים. המצב הכספי של הקהילה וחובותיה. תקופת הרבנית של "החכם צבי" ויריביו. הרבנים ואנשי כת שבתי־צבי. משפט האחים רייצס. התנפלות הסטודנטים. פולמוס ר׳ יהונתן אייבשיץ ור׳ יעקב עמדין. מיכאל וישנוביצקי, שנצח את חיילות חמילניצקי, נקט לגבי יהודי לבוב מדיניות של סובלנות, מיד אחרי הכתרתו מלא את בקשת פרנסי הקהילה והרשה ליהודים להחזיק בבתיהם מחסני סחורות 1). אכן, בימיו פרץ סכסוך עם אגוד־הסנדלרים הפולניים והרוחניים בגלל ענין זה: הסטרוסטה (המושל) סטניסלב מנישק העמיד את היהודים תחת שיפוטו בשנת 1670 בניגוד להוראות מלכות והתיר לבעלי־מלאכה בלתי־מומחים לעסוק במלאכתם וגם נתן להם רשיון להתגורר ביורידיקות האצילים, והטיל על העיריה אסור לפגוע בהם. בין האומנים הבלתי־מומחים היה גם מספר יהודים. המושל התיר ליהודים להתישב גם בשיפולי ארמון־העיר, לסחור במשקאות יין ובירה ואפילו להקים בתי־תעשיה של בירה לדונג. במאמצי אגוד־הסנדלרים הושג בשנת 1673 פסק־דין מלכותי והסטרוסטה נכנע לו 2).

כניעתה. העירייה התנגדה לדרישתם ושלחה למפקד־ התיירכים, קאפודאךפחה, מתנות, אולם, הוא סרב לקבלן והתקיף את העיר ביריות מיום 23 עד 28 בספטמבר 1672. המצור העיק על העיר, שליחו של המלך הגיע העירה והביא הוראה לנהל מו״מ עם התורכים ולשלם להם כופר. התורכים דרשו 100.000 גולדים אדומים ולא היה בכוחם של תושבי העיר לתת סכום כזה, ובקושי רב נגבו 5000 גולדין. אחרי שהתורכים נוכחו לדעת שאין אפשרות להשיג את הכופר כלו, הסכימו לקבל את הסכום שנגבה ולהמציא להם 12 בני תערובת, וביניהם היו גם 2 יהודים. רק אחרי שבע שנים חזרו הביתה. מצב היהודים היה בכי רע אחרי נסיגת התורכים. ברובע היהודי השתרר עוני, ופליטי הפרברים פחדו לחזור למקומותיהם והעדיפו להטלטל בצפיפות ברחוב היהודי בתוך־העיר. הקהלה היתה עמוסה חובות עקב תשלומי הכופר, שהוטלו עליה והיתה מוכרחה לשלם גם רבית גדולה וגם לעזור לפליטים. אמנם, האצילים שנמלטו מן העיר לפני המצור קבלו פצויים, לפי פסק־דין של בית־המשפט אחרי שובם, בעד בתיהם וארמנותיהם שבפרברים שעלו באש כתוצאה מפעולות המלחמה, — אולם, ליהודים בפרברים שסבלו הרס לא נתנו כל פצויים. האצולה הבינה את מצב היהודים ודרשה ב״סיימיק" בוישניה לשחרר ממסים את יהודי הפרברים, שבתיהם נשרפו ונהרסו לשם הגנת־העיר, ילפדות את בני התערובת שנשבו בידי התורכים. אך העירונים לא התחשבו כלל במצבם של היהודים.

למרות שותפוודהגורל במלחמה שבא העירוני את היהודי, כי ראה בו מתחרה כלכלית. כל שאיפתם היתד. להוציא את היהודים מן־העיר אפילו ע״י גרוש. ביחוד כשראו את השיקום המהיר של המסחר היהודי אחרי המלחמה. היו ת שלא יכלו לבצע גירוש של יהודים הסתפקו העירוניים, הסוחרים ובעלי־מלאכה, בדרישות לצמצם את המסחר והמלאכה שבידיהם.