175 תולדות יהודי לבוב 176 ונתגלו אי־סדרים בגבית המסים ודמי־החכירות. ועדת־ החקירה מצאה שבמועצה שררו "קטטות, ריב ומחלוקת, שנאה הדדית, תאות־נקם ונטיה לדכא את החלשים׳, ובמקום לדאוג לטובת הציבור השתדלו העסקנים לשחרר את קרוביהם, ידידיהם ואוהדיהם מתשלום מסים, היתה הזנחה בחלוקת המסים וסגורים בגבייתם ובהכנסות. המצב גרם לתלונות לא רק בקהלת לבוב, אלא גם ביתר הקהלות בגליציה. אולם, הגוברניון לא התחשב בתלונות אע״ס שבדו״ח מיום 24 באפריל 1781 אל הקיסר הודה שאינו מסכים למועצה היהודית בכל מעשיה 12). במיוחד הוטעם בדו״ח שמועצת היהודים, במגמתה להקטין את מכסת המסים של יתר הקהלות, הטילה על יהודי לבוב סכום גדול ללא הצדקה ומתוך כוונה לדכא את קהלת לבוב. בסוף הדו״ח צויין בפירוש, כי "התלונות אינן על דעת כל היהודים, אלא של העשירים בלבד, הואיל והעניים התלוננו לא פעם על בעלי־הקובלנות. אמנם, רחוקים אנו מלהסכים לכל מעשי המועצה ולא פעם התנגדנו לה. אך אנו משוכנעים כי הוד מזכותו יכיר שתלונות היהודים אינן צודקות". לפי דעת הגוברניון הכילו הקובלנות עובדות בלתי־נכונות וכוזבות. המתלוננים הם יהודים עשירים וידוע שהם מעדיפים לשלם קנסות ובלבד שלא יחשבו כעשירים בעיני השלטונות, ומוטב להם שיכריחום לשלם ובלבד שלא ישלמו מרצונם הם.
השלטונות המרכזיים בוינה טיפלו בקפדנות בדו״ח ובתלונות על המועצה שנמסרו לה מגליציה, ובמרוצת הזמן גרמו הדברים להחלטת הממשלה לחסל את המועצה היהודית, ולפני שהתקנות לא הצליחו לפתור את הבעיה היהודית ולעשותם אזרחים מועילים. בשנת 1786 נתעוררה שוב בעית המוזגים היהודים כאשר הגוברניון נדרש, לפי פקודה מוענה, לבצע את חיסול בתי־המזיגה היהודים, באוקטובר 1786 הגישו פרנסי־הקהל ה בלבוב כתב־בקשה בשם כל יהודי גליציה, בו בקשו להשאיר את בתי־המזיגה ליהודים שהתפרנסו בהם. גם חוכרי מס־הבשר ביקשו לדחות את נישול היהודים מבתי־ המזיגה, מטעמיהם הם. הגוברניון העביר את הבקשה לוינה, אף־על־פי שכבר הוצאו פקודות ברורות, והמלי ץ על מילוי הבקשה, מכיוון שעם ביצוע הפקודה ישארו אלפי יהודים בלי פרנסה ויצטרכו לאחוז במקציעות גרועים
יותר. הגוברניון הציע להאריך את זיכיונות בתי־המזיגה ל־3 שנים נוספות, ולהתיר למתגרים שנולדו לפני 1772 את החזקתם לכל ימי חייהם. בהנמקתו הדגיש הגוברגיון שלא היהודים אשמים בשכרות האכרים, אלא בעלי־האחוזות, המעונינים בהגדלת הכנסותיהם ובידעם שהיהודים מבינים לנהל את העסקים הם מעדיפים להחכיר את בתי־המזיגה להם. השלטונות המרכזיים בוינה ("פעראייניגטע האם־שטעלעך) לא הכירו בצדקת הנימוקים שהובאו ע״י הגוברניום בטענה, שמשנת 1772 היה ליהודים זמן מספיק לבחור להם פרנסות אחרות. בתשובתם הדגישו השלטונות, שיציעו לקיסר ויתור אחד יי- לדחות את התאריך עד סוף 1787, בתנאי שלא תפורסם שום הודעה, כדי שלא לעורר רושם רע בציבור. אולם המלצת השלטונות לא הביאה תוצאה חיובית׳ וב־29 בינואר 1787 מסר הקיסר יוסף 11 את ההחלטה "להוציא מידי היהודים בגליציה את בתי־המזיגה ("שאנקאררענדען") בלי דיחוי; ובעלי־האחוזות שיחזיקו חוכרים יהודים למרות האיסור, יענשו ללא משוא־פנים בקנסות כספיים 13).
במסגרת התכניות לפרודוקטיביזציה של המוני היהודים, ציווה יוסף 11 עוד בשנת 1782, בראותו שבדרך תקנות לא בנקל אפשר להיפטר מן הקבצנים ("בעטע ל יודען"), להעסיקם בסלילת כבישים ולהעמיד לרשותם קרקעות באחוזות המלוכה. מכאן עלה הרעיון להקים מושבות חקלאיות יהודיות. בשנת 1781 דרש יוסף 11 מאת הגוברניון הוות־דעת על העגין, אך בינתים הסתלקו מהגשמת התכנית, ורק לאחר התקנון (פאטענט) של 24 בינואר 1785 שגרם לנישול אלפי משפחות יהודיות מחכירת אחוזות וקרקעות, חכירת מסים, יצוא־מלח, החזקת משרפות יי״ש׳ בתי־בישול תמד ושכר, — נזכרה הממשלה בתכנית ההתישבות היהודית. ב־16 ביולי 1785 ציווה יוסף 11 להתחיל מיד בהקמת מושבות יהודיות 14) ולישב בהן 1410 משפחות. ההתישבות של כל משפחה נאמד בסכום 250 זה, וההוצאות היו צריכות לעלות עד 35.259 זה׳, שחולקו על כל הקהלות. במסגרת תכנית זו הוטל גם על קהלת לבוב לכסות את ההוצאות לישובן של 136 משפחות. התקנון (״טאלעראנצפאטענט״) של יוסף 11 מ־7 במאי 1789 שביטל את המועצה היהודית והסדיר מחדש, ב־7 פרקים, שהכילו 64 סעיפים, את עניני היהודים, קבע שהקהלה בלבוב תחזיק את רב־המחוז שקיבל משכורת שנתית של 400 פלורין. בראש הקהלה יעמדו 7 פרנסים שיבחרו ב־15 בספטמבר לתקופה של שלוש