179 תולדות יהודי לכו * 180 יהודים תעודות, שלמדו והתאמנו במקצוע המסחר 1 3) לדרוש מהם לנהל את ספריהם וחשבונותיהם בשפה הגרמנית; 4) להוכיח שיש בידיהם הון מספיק לעסקיהם? 5) לאסור על היהודים עסקי־רוכלות, גם בין היהודים וגם בין הנוצרים 1 -') .

הקיסר הורהלנציב גליציה, גראף בריגידו, בהשפעת תקנון הקונסטיטוציה של הסיים הפולני מ־3 במאי 1791, שהעניק זכויות לעירונים, למסור לו דין־וחשבון "מה רצוי לעשות לטובת העירונים האכרים בגליציה, נוכח המצב הקונסטיטוציוני שנוצר בממלכת פולין״. בהוות־דעת מנובמבר 1791 הציע בריגידו שורה של תיקונים להקלת המצב הכלכלי ומסר גם את דעתו על היהודים, שהם הגורם העיקרי המעכב את התפתחות הערים, ובמיוחד בלבוב. לדעתו, מרחפת סכנת ייהוד ("פעריודונג") על לבוב והערים במידה כזו שהאוכלוסיה הנוצרית — הסוחרים ובעלי מלאכה — יצאו את גליציה ויעברו לפולין, כדי ליהנות שם מהזכויות של הקונסטיטוציה החדשה. לכן מן הצורך לאחוז באמצעים כדי להפוך את היהודים, ובפרט את הנוער, לגורם מועיל לחברה. אחד האמצעים הדרושים הוא גירוש כל היהודים שאינם רשומים ("קונסקריבירט"), מחוסרי־תעסוקה קבועה ? איסור ישובם בכפרים, מלבד אם יתעסקו בחקלאות או מלאכה; איסור כניסת יהודים מחו״ל בלי הון (לכל הפחות 10.000 פלורין); הגבלת נשואין ושינוי באורח חייהם: קודם כל — החלפת המלבושים היהודיים בתלבושת אירופית. כאמצעי יעיל לשינויים רואה הוא את גיוסם לשרות בצבא 22). הדו״ח של הנציב בריגידו, שנדרש גם בקשר למו״מ עם נציגי האצולה, נכשל ונשאר בתיקי־ הממשלה מבלי שנים להגשים את הצעותיו.

הערונים בלבוב לא נחו ולא הרפו מדרישתם לפינוי היהודים מתוך־העיר למגוריהם. כשנדחו דרישותיהם בוינה הגישו ב־15 בנובמבר 1793 נציגי אגודת הסוחרים הנוצרים בלבוב: אנטון פישר, סימון וורנר, הרמן בירגר, יעקב דאנילביץ יוהאן פופדופ וסימיון גהרצין, בקשה חדשה לצמצם את "זכיות המסחר המוגזמות של יהודי לבוב" המביאים הרס על הסוחרים הנוצרים ושוברים את מטה לחמם 23). גם אגודות בעלי־המלאכה הנוצרים חידשו את המאבק ביהודים. לפי התקנון של מריה־תרזה משנת 1776 24), מותר היה לבעלי־מלאכה יהודים לעבוד רק בשביל לקיחות יהודים, בשנת 1784 ביטל יוסף 11 את ההגבלה הזאת, כדי לפתוח בקרב היהודים נטיות למקצועית־עבודה והרשה לבעלי־מלאכה יחידים למכור את תוצרתם גם בירידים. ניתנה להם רשות־כניסה לאגודת בעלי־ מלאכה (צינפטע) ולהשתתף בבחירת ראשיהן והותר להם להקים גם אגודות יהודיות. מובן שבעלי־המלאכה הנוצרים לא ראו זאת בעין יפה. בשנת 1793 ביקשה אגודת החייטים הנוצרים להרחיק את היהודים מהשתתפות בבחירות וממילוי תפקידים באגודתם, ולאסור עליהם לקבל שוליות שאין בידיהם תעודות של בית־ספר גרמני,. במקרה זה נתנו שלטעות יינה ב־7 באוקטובר 1793 הודאה לגוברניון לתמוך בתלונה 25).

במסגרת ההגבלות על האוכלוסין היהודים, שנקטה בהן הממשלה, כאמור, נצטוו ב־31 בדצמבר 1793 לפנות את הבתים בתוך־העיר ולגור רק בשני פרברי העיר — פרברי קרקוב וזולקיב. היהודים ביתר הפרברים נצטוו לעבור לשם תוך תקופה של 3 שנים. אכן, במקרים שהיהודים היו בעלי הבתים, הותר להם להחזיק בהם, בתנאי שלא ישכירו ליהודים דירות או חנויות. יהודים שהחזיקו בתי־מזיגה בפרברי העיר הותרו להישאר בהם ולהתעסק במקצועם, אולם זכותם לא חלה על יורשיהם, שהיו מוכרחים למכור את הבתים 26 ). היהודים לא הזדרזו לפנות את דירותיהם וחנויותיהם בשווקי־העיר, הם מצאו תמיכה מצד בעלי־הבתים הנוצרים, שדרשו בתזכיר מינואר 1795 להרשות להם גם להביא להשכיר ליהודים חנויות בשוק־העיר ביתר הרחובות. הגוברניון הציע לשלטונות וינה לדחות את בקשתם.

גם תעשיינים מאוסטריה־תחתית פנו אל הממשלה בוינה בבקשה שלא להגביל את חופש־המסחר של יהודי לבוב שהם לקוחותיהם. בתשובתם מפברואר 1794 הדגישו שלטונות וינה שהיהודים בלבוב השכילו לרכוש את הדירות והחנויות הטובות ולדחוק מהן את הסוחרים הנוצרים. מטרת התקנה היא להחזיר את היהודים למקומותיהם, וכי לא יחול שום שינוי, והתקנה תבוצע לחלוטין. היהודים לא ויתרו על זכותם, ויעקב קירטווא ושמחה רפפורם פנו בפטיציה מיוחדת בשם הסוחרים ובעלי־הבתים היהודים 27) אל הקיסר פראנץ 1, להתיר להם להישאר במקומות מגוריהם נוכח העובדה שרכשו את בתיהם בזכות החוק והעברתם לפרברי קרקוב וזולקיב תביא להם הרס כלכלי ותקפח את פרנסתם. הגוברניון לא התחשב בבקשתם והורה לבצע את