189 ד״ר נ. מ. גלכר 190 את הקיסר יוסף 11, כאשר סייר בבתי־הספר וראה כיתות גדושות תלמידים ותלמידות, שהובאו מבית־ ספר אחד לשני, בזמן־ביקורו. העובדה שהיהודים היו מנצלים כל תחבולה כדי למנוע את ילדיהם מביקור בבית־הספר היתה ידועה לשלטונות למדי והם מסרו דו״ח מפורטים לשלטונות בוינה על המצב. אחרי מותו של הקיסר יוסף 11 נסעה לוינה משלחת של נציגים מלבוב, בדודי ובוצאץ לשם השגת הקלות בשביל יהודי גליציה, וביניהן — בקשה לשחרר את היהודים מן העול הקשה של בתי־הספר. בבקשתם התאוננו במיוחד על המורים, הביעטים בחיקי־ הדת ומחנכים את הילדים ללא אמונה ולקלות־הדעת. אך ההשתדלות לא הועילה. בסוף 1792 הוצאה פקודה, שבחורים יבחורות שלא סיימו את בית־הספר או שלא עמדו בבחינות, לא יקבלו רשיונות לנשואין. מלבד זה ניתנה פקודה ב־31 ביולי 1793 להנהלת בתי־הספר לנקוט אמצעים נגד ההורים, שילדיהם מפגרים לבקר בבית־הספר, ולהטיל עליהם קנסות כסף, ואם הדבר לא יועיל — להענישם גם בעונשי־הגוף 6). פעמיים בשנה ביקרו חברי ה״שטודיענקאנסענס"

את בתי־הספר בזמן הבחינות ובכל פעם הגישו דו״ח על הזנחת התלמידים, שאינם מתקדמים בקליגרפיה וכד׳. על יסוד הדו״ח הביע הקיסר פרנץ 1 בשנת 1793 את אכזבתו על מצב בתי־הספר היהידיים שאינם ממלאים את התפקיד המיועד להם וציווה להדביק את הודעתו בכל בתי־הכנסת. על כל המלמדים הטיל באיומי עונשין להמריץ את תלמידיהם ללמוד בבתי־ הספר. לשם תיקון המצב נקבעה על ידי הגוברניון ועדת־חקירה, בראשותו של פון פלמינג, שמסרה דו״ח קשה בו הדגישה, שהקהל לא היתה גובה במשך 3 שנים את הקנסות שהוטלו על ההורים. במסקנותיה הציעה הועדה להעניש את ההורים על העדר ילד בזמן השיעורים בעונש כספי או במאסר 4 ימים. על הילדים יהיה להעתיק את רשימות המשתמטים 66 פעם ועל ראשי־הקהלה להדביק את הרשימות בבתי־הכנסת והמגינים. בספטמבר 1797 נענשו 67 הורים ומלמד אחד בעונש מאסר על מניעת הילדים מביקור בבית־הספר 7). המצב העגום עורר גם יחידים להגיש לשלטונות הצעות משונות לתיקונו. כך הציע חיים מנשל סוחר מלבוב להכניס גם למודי־דת בתכניררהלימודים ולאסור כל מסחר ומלאכה על יהודים, שאינם יודעים לקרוא ולכתוב גרמנית 7 א) יהודי אחר, מנחם שנאייר, הציע למנותו למפקח על המלמדים. כהמלצה למינויו הגיש רשימה של הורים ומלמדים סוררים. הממשלה דחתה את בקשתו, אולם, פקדה על הגוברניון להעניש את ההורים והמלמדים שנזכרו ברשימתו 8).

המורים בעצמם גרמו למצב עגום זה. במקום לעבוד במסירות ולשמור על ידידות עם האוכלוסין, התבודדו והתרחקו מהם וגם חוגי הנוטים להשכלה פנו אל השלטונות בתלונות, כי המורים הם האשמים בהתנגדות ההורים לחינוך. לרוב המורים לא היתה השכלה מתאימה לתפקיד מורה־מחנך, הם לא התחשבו ברגשות האוכלוסיה היהודית, היו מזלזלים בדיני ומנהגי ישראל, מעשנים וכיתבים בשבת, ובכל הליכותיהם התנגדו לרוח המסורת. גם הומברג בעצמו לא נמנע מלפגוע ברגשי האוכלוסיה בדברים של דת ומסורת. בנובמבר 1795 דרשו שלטונות וינה חיות־דעת של מנהל בית־הספר בלבוב, גרונצנהויזן, בענין התלונות האלו. אולם, הוא התחמק בהצטדקות אישית, שאינו אחראי למצב זה 0). לאמתו־של־דבר היו המורים שקועים באינטריגות בהלשנות ובקטטות ביניהם לבין הומברג מצד אחד, ובינם לבין עצמם מצד שני. היו גם תלונות והאשמות, שהמפקח, המנהלים וחבר־ המורים מקדישים את זמנם לעסקי כספים 10) ולתביעת הוספות למשכורת 11).

בכל הזדמנות פנו שלטונות־החינוך את תשימת לב המורים לדרישות "לשמור בעין פקוחה על כתות בית־הספר", בגלל התוצאות העגומות בשטח למודים. ביחוד, לא היו מרוצים מדוגמאות־הכתב של תלמידי הסמינריון. לפי סעיף 14 של תקנון יוסף 11 נקבעה הנחיצות לשם הכשרת מנגנון חנוכי — להקים סמינריון למורים בלבוב. בתחילה נוסדו קורסים להכשרת מורים ("פרעפאראנדי") בהנהלתו של אהרן פרידנטל במשכרת 200 פל׳ לשנה ותשלום דמי־פיקוח ונסיעות. בכל קורס השתתפו 10 חניכים במשך חדשיים. בשנת 1793 נתאשרו הקורסים בסמינריון ולמנהל הוענק תואר "מנהל־סמינריון". אהרן בן־זכריה פרידנטל נולד ביארוסלב ולמד בברלין, נמנה על חיגו של משה מנדלסזון והשתתף ב״ביאורו" על התורה. הביאור לספר "במדבר" נכתב על־ידו והוא גם הוציא לאור את .,מלות ההגיון" של הרמב״ם עם פירוש של מנדלסזון. חניכי־הסמינריון והמוי־ים היו ברובם ילידי בוהמיה, מורביה וגרמניה ולא בנקל הסתגלו לתנאי החיים בגליציה. הבחורים נכנסו לסמינריון בתקוה שעם גמר