183 זכרונות 184 ב״שישקי״ ירודים בגוף, חולי שחפת ולב וסתם תשושי־ כח. ובשבת היו גם משפחותיהם באות לנשום אויר צח ולהשתעשע על ה״ערסלים״ (״גאמאק״). בקיץ היו הילדים משחקים על שפת הנחל, מכניסים רשתות למים לדוג בהם דגים קטנים, בימים של ראש־ השנה היו יהודי ה״פרבר״ הולכים אל הנחל ל״תשליך״. גם בחורף היה לנו הנחל מקום שעשועים, היינו מחליקים על הקרח, גולשים במזחלות, מראש הגשר מזה עד פסי הרכבת מזה. כאן עמד בית הורי בודד בין בתי הגוים. אני זוכרת את הפחד מפני "השקצים" הללו. בדרך לבית־הספר היו גם רוגמים אבנים ומשסים בי את כלביהם. בפחד תמיד נמשכו שנות נעורי, בכל זאת גם ברחוב המוקף גוים היו ימי הילדות נעימים וחדורי גיל ושמחה לילד. יום השוק בסוקולקה, יום גדול היה לנו, לילדים: עגלות עמוסות מצרכי־מחיה לממכר חלופי־דברים, קולי־ קולות, צווחות מכל עבר ופינה. הרחוב מרהיב עין בשלל צבעיו, והשמים כחולים והשדות מוריקים.
ויפה היה הרחוב "קרינקר גאס", לא בתי־מידות היו בו, לא ארמונות־פאר, אלא בתים קטנים ובקתות מכוסות קש, אבל רב היה מסביב רוח הרעננות והמרחב. בימי חג ובימים־נוראים היתה רבה התכונה. בית הכנסת ב״פורשטוט" ("הפרבר") שבכל ימות השנה היה עומד לו מן הצד כמעט לא הרגישו בו, לבש פתאום הדרת קדושה וכבוד, כתליו הלבינו, תקרתו התרוממה וארון־הקודש כולו זהב נוצץ, וקהל מסביב בחרדת קודש לובש "קיטלים" וטליתות, נועל נעלי־בית או פוזמקאות, נראים כאבלים. נגוני התפלות הכניסו עצב ותוגה בלבנו. ביום הכפורים היה בית־הכנסת מלא מפה אל פה, עדת יד־וידים רועדת ורוטטת בתפילה. קורעת לב, ומכה "על חטא". מעזרת־הנשים נשמעו קולות בכי. דולקים נרות תקועים בחול, הקהל עייף מצום. ופתאום נשמע קול השופר "לשנת הבאה בירושלים". חוג דרמטי היה בעירנו וגם אני הייתי מן המשתתפות בו. היינו מתאספים כמעט בכל ערב בבית גולדגלייד בעליּת הגג ולומדים את תורת המשחק ומכינים הצגה. התכונה היתה רבה לנשף. "הדום לודובי" מלא עד אפס מקום. הלהקה הדרמטית נודעת לשם גם מחוץ לסוקולקה; שחקנו גם בעיירה יאנובה. וכל ההכנסות הוקדשו לק.ק.ל. הרבה שנים כבר עברו מהיותי בסוקולקה אך רבו הגעגועים שהטביעה על ימי ילדותי הרחוקים. בצלאל דונסקי דף מזכרונות ילדותי בימי מלחמת העולם הראשונה.
בתשעה־באב 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונד. . בסוקולקה, כמו בכל ערי רוסיה, הופיעו מודעות גדולות, על "מובליזציר." (גיוס). קבוצות קבוצות התאספו לקרוא את הצו, שד.טי ל מבוכה ופחד בעירנו. החרדד. היתד. גדולה וכל אחד הבין שד.מלחמד. תגרם להר ס משפחות, לנתוק איש מרעהו ולחיי סבל. כל חייבי הגיוס צייתו להוראות, בלית ברירד.. איש איש שאל בלבו: "לשם מה אנו ד.יד.ודים יוצאים למלחמד.?" ובחוג המשפחה אף העיזו לשאול זאת בקול. זוכרני, איך ה״אוגליצקע ר פולק" גדוד־מצב שחנה בקביעות בקסרקט (קאזאמרס) בדרך לשישקי, יצא לחזית המלחמד. דרך העיר בשירים ובתזמורת. הקהילה היהודית החליטה להתרכז ברחוב על מנת להפרד מד.חילים ד.יר.ודים, אזרחי סוקולקה. בספרי תורד. שהובאו מכל בתי הכנסת שבעיר קבלו את החיילים ליד מאטעס דעם שיינקער (המוזג). הפולקובניק (המגד) קבל את המשלחת ואת ברכותיד. החמות לגצחון מהיר. כל חייל יהודי יצא מן השורה ונשק את התורה בדמעות בעיניהם ובאותד. הזדמנות נפרדו שוב בנשיקות חמות נשים מבעליד.ן וילדים מאביד.ם. בלב כלם חיתה חרדה לימים הבאים.
החום היד. גדול באותו יום, השמש להטה ולמרות הכל קהל עצום ורב בא להפרד מן היוצאים, גברים, נשים וטף. כילד בן 14 התרשמתי מן התלבושת וד.משא הכבד שנשא כל אחד מד.צועדים, בשמיכה מקופלת על הצואר ובקציד. תלוי סיר נחשת, את חפירד., מגפים שחורים, כבדים, תרמיל מלא צרכי חיל ונוסף לזה הרובד. הרוסי, הארוך. לבי נבא לי רעות, הספק כרסם את מוחי. רביעיות רביעיות, עברו הצועדים לפנינו ואנו נמשכנו עם הזרם ולא יכלנו להנתק מד.ם, הצטרפנו אליד.ם ולוינו אותם בדרך. * סוקולקה, לאט לאט, השלימד. עם המצב, לא עבר זמן רב וד.חל ו להרגיש במחסור מצרכים חיוניים. פרנסת המשפחות נפלה על הנשים ׳ והילדים, לעומת זאת, כדרך הטבע, המשיכו במשחקיד.ם היומיומיים.