221 גימיים ההם 222 את חברו, התאספו מאות איכרים, נוצרו שני מחנות יריבים, בינתיים השתמשו האיכרים הקונים בחנויות היהודים, לקחו סחורות וברחו ולא שלמו. שדדו כל מה שבא לידם. והיהודים היו סוגרים את החנויות. השוטר הופיע, אבל פחד לגשת. עד שבא גם מוטעל, בנו של חיים "דער וואסער פירער", שכלם כבדו אותו עבור ידו החזקה, שהפילה כבר חללים. בזכותו נגמר הענין מהר וטוב, והשקט בא על מקומו. גדליה ויסמן דליקות בבתי גויים לילה לילה דליקות בסוקולקה. רק הלכנו לישון, כמעט נרדמנו והנה אש להבה, השמים בוערים. כל הדליקות היו מחוץ־לעיר, בבתי הגויים. פעם בדרום, פעם בצפון במזרח ובמערב. ככה לילה לילה, אף פעם אחת לא היתה דליקה בבית יהודי. מה הדבר? נפוצו שמועות, כי היהודים שורפים את בתי־הגויים והגרנות שלהם, כמובן, בהלה ברחוב היהודי. הכמרים, ביום הראשון דרשו בכנסיות שלהם, בגנות היהודים הבוגדים וביום השני, בזמן השוק המסורתי בסוקולקה, באו הגויים מכל הכפרים שבסביבה, התחילו להתגרות ביהודים. גם נכנסו לחנויות היהודים, לקחו סחורה ולא שלמו, הרכוש היהודי נעשה הפקר. המצב מתוח, לא ידוע מה יולד היום. אבל הנס בא. יום אחד, מצאו הודעות בכתב יד, על עשרות בתים, בחתימת גוי צעיר ידוע, גנב ורוצח, שהיה רק רוצח את בני עמו. הוא בא להתנקם בהם על שהלשינו עליו לממשלה ובקשו לתפשו. את כל בתיהם הוא ישרוף, הוא איים עליהם.
ככה נגמרה הפרשה שיכלה להיות עצובה ליהודי סוקולקה. גדליה וייסמן שניים שהיו מופת לכלבנו בזמן ההוא, בתוהו־ובוהו ששרר בחיי היהודים, בתפוצות פולניה קרה הדבר. זה היה בגמר מלחמת העולם הראשונה, בזמן הכרזת הצהרת בלפור. הנוער של סוקולקה, ביהוד בני 18 — 16 שעמד על פרשת־הדרכים, ללא מטרה בחיים, ככלי־ ריק שאין צורך בו. חיל בטלנות ללא תכלית. מה לעשות? ללמוד מלאכה? זאת היא חרפה לכל משפחה יהודית. רק בודדים הצליחו לעבור לעיר הסמוכה הגדולה, כמו ביאליסטוק או גרודנה, מקום שמתקיים בית ספר יותר גבוה, או ללמוד בישיבה וולוזין, מיר. מה יהיה הסוף? שמענו פעם לפעם מפי אבא־אמא: איזה עתיד לבנם המתבגר, הלא־יוצלח, בחיים העתידיים? והם בעצמם היו במבוכה. יום יום היינו נפגשים ברחובות העיר, מטיילים בשפת נהר או עברנו ליער שישקי. אחרי הכל, עצבות תוקפת אותך ונמאס עליך. הצהרת בלפור מלאה תיכף תוכן בחיינו. הכניסה בנו רוח חיים, לחיים חדשים, היינו כחולמים.
היינו זקוקים לדבר שיאסף אותנו, את כל היורדים, התלושים מן החיים, ולעשות אותם לגוף אחד חי. זה היה צבי נפחה־קובלסקי. באותו הזמן הוא בא מארץ־ישראל. הוא ראה אותנו ביאושנו. אסף חלק גדול מן הנוער ברחובות העיר. הביא אותנו לבית ליפצר הצלם. ביתו היה בית־מקדש לנו. הוא הביא לנו דרישת שלום מן הארץ השממה, ומן המושבות המעטות שישנן. הארץ ריקה ומחכה לנו ולמרצנו, כי כל הנוער בתפוצות הגולה התעוררו, שאנחנו לא נפגר אחריהם. מפעם לפעם היה צבי מקריא לנו את הפועל הצעיר שהביא מן הארץ, על המושבות, על ה״שומר" ועל העתיד שאנו מצווים לבנות. את הפועל הצעיר היה מתרגם מעברית לאידיש, כי לא כלנו ידענו את השפה. למדנו שירי ביאליק על ארץ־ישראל. ושירי־ערש של טשרניחובסקי, שרנו יחד, התגעגענו לארץ־ישראל שהיתה כבר קרובה מאד ללבנו. מאז, התרוקנו הרחובות של סוקולקה מנוער זה, מקומנו היה בבית ליפצר. אחרי זה שכרנו אולם לפעולותינו. יסדנו את "צעירי ציון" ואת החלוץ וכל אחד מאתנו הכשיר את עצמו לארץ־ישראל לא פללנו אז שנזכה לחיות במדינת ישראל. זכינו, ועוד נזכה לראות מהוי ביה״ס "תרבות"
מגרש ה״שולהויף" היה משמש כמקום משחק והתגו־ דדות לילדי העיירה. סביב המגרש היו בית־המדרש הישן בית־המדרש החדש, בית הכנסת המרכזי הוא ה״שול", בתי "תלמוד תורה" ובית ספרנו העברי־מודרני "תרבות". מכאן שמו של המגרש, "שולהויף"; מקום של בתי־כנסת ובתי־ספר. הקיר המזרחי של בית־הכנסת שפנה אל המגרש, היה רצוף טורי לבנים בולטות