245 השיכורים 246 אך תארנו לעצמנו שדברים גדולים חייבים לבא, כגון: אוירונים היורקים אש וגפרית, קולות רעם והתפוצצות איומים, שירעידו את כל הקיום, השמים יתכסו בענני עשן, חושך ועלטה על פני הכל, פצצות תעופנה לכל עבר ותגרומנה לזעזועים מחרידים, אש תפרוץ בבתים רבים בעיירה. אך בינתים הזמן עבר בעצלתים, השמש זרחה כמשועממת ושל ט שקט. סוף־סוף הופיע אוירון אחד ויחיד במקום מאות ואלפים... האוירון הבודד עבר לו מבלי לזרוק אפילו קומץ כרוזים. לא אש, לא ברקים, לא קולות ולא מאורעות של ממש. הבתים עמדו על תילם, כרגיל. לבסוף נמסרה ידיעה שהכל עבר, תם ונשלם. מותר לצאת החוצה, להוריד את פסי הנירות מעל החלונות. לחזור למסלול החיים הרגיל... המבוג־ רים נשמו לרווחה — אך אנו הילד־ם רגזנו ותמהנו מאד: האם לחינם, סתם ככה עשו את כל התכונה הזו? הדבר נראה לנו בלתי מציאותי, בלתי מתקבל על הדעת... השיכורים איש מבין היהודים לא נמנה מעולם בין השותים לשכ־ רה ומציגים עצמם ברחובות העיר כשהם מתנדנדים לכאן ולכאן, מועדים ונופלים, מקללים ושרים, או מנסים לעשות מעשה קונדס או אלימות.
״א שכערער״! (שיכור) היה לנו תמיד עבורנו ענין לחזות בו, אטרקציה מענינת. היינו אצים לחזות בשכור ולהאזין למלמולו, במרחק מה ממנו, לשם בטחון. בקשנו לדעת ולראות איך ילך, מה יאמר, מה הוא מתכונן לעשות, ובעיקר מה יקרה אחר כך 1 מתי יופיע שוטר שיאסרו ויגררו לתחנת המשטרה? על הנעשה בתחנת המשטרה לא ידענו בדיוק, אך איצ׳י האופה סיפר, שראה בעיניו שיכור שנתפס מתפרע ליד המאפיה שלו — ספג מכה מידי שוטר עד שראשו כמעט ושקע בתוך קיר התנור, אלא שהוא הועף. . . השיכורים היו גורמים לנו רגשות מעורבים של סקרנות ופחד. בכל הופעתם היה משהו מיוחד החורג מן השיגרא המקובלת ומשום כך הם עוררו ענין. נוחעם דויו.. . המשוגע שבעירנו היה "נוחעם דער מעשוגענער" (נחום המשוגע). מעולם לא היה מגלה עצמו כמשוגע
אל א בנוכחות קהל ילדים שנטפלו אליו ו״טפלו" בו ביסודיות ובשפלות רבה. נוחם (נחום) זה היה אדם שקט שעסק במקצוע רגיל ומכובד. הוא היה מחזר על הפתחים עם תרמיל ומקבץ נדבות ותוך כך היה מחליף שיחה עם הבריאות ככל אדם מן הישוב. פעם אחת, נערכה הסתערות "לינץ" ממש ברחובות העיירה. ילדים וילדות לעשרות אצו רצו מול נוחעם מיודענו, כשבפיהם קריאת־התגר המקובלת למשוגעים ״דוי!״. בחלל־האוויר הדהדה בכל תקפה הקריאה הזועקת והחוזרת נוחעם דוי 1 ונוחעם נרתח כולו מרוב עלבון, חימה וזעם. פניו להטו כמו בקדחת ומעיניו נשקפת תאוות נקם ורצח ממש. הוא הניף את מקלו, זעק וקילל, רץ והניס את עדת מתעלליו. אך הם חזרו מיד אל המקום... אף הוא היה תופס אבנים, לבנים שלמות ורץ בשצף־קצף לרוצץ גולגלות...זה היה מחזה מביש מאוד.
לא ראיתי טעם לרוץ ולברוח כאשר מסע הקרב התחולל לידי. "נוחעם דוי" רץ ולבנה בידו ורק אני נשארתי נגדו, כל ההמון נפוץ לכל רוח. נבהלתי מאד, אך התאוששתי, ומבלי לזוז מן המקום, בלי פחד או נסיון לבריחה — עצרתי את ידו של האומלל, והיא נש- ארה קפואה באויר כשהלבנה בכף ידו מעל לראשי ממש! והוא, לפני שהספיק להנחית את הלבנה על ראשי, נתן עיניו בי ומבטינו נפגשו! נדמה, שהוא הכירני לפני שהיה מקבל בביתנו נדבה יפה ועידוד. כאשר בשכלו המעורפל תפס שאני לא השתתפתי ברדיפה הזאת, הוא נעצר — למרות עצביו החולים, הטרופים והמרוטים. היב־ הב בזיק של תבונה ומחשבה, ואני ניצלתי. "ד,־דועי ם בצבור" בסוקולקא "סילי עמי טשעפסלען"