240 המצור והקרב 250 ״תודה״. המלים נעתקו מפינו. היינו כאלמים: אכן — היינו ילדי גלות!... הבזיון אפיזודה עגומה מימי הילדות בבית הספר נשארה במו- חי. היה יום אביב נאה מאד ומורתנו יצאה אתנו לטיול אל מחוץ־לעיר. היינו תינוקות כיתה א׳. לפתע עמדנו לפני אחת החצרות — הופיעה אשה פולניה ובקול גס רווי כעס ומשטמה, החלה לצעוק על המורה ופורשת ידיה בתנועות גרוש. הצטופפנו במבוכה דוממת כעדר כבשים בהולים ותלינו מבטינו במורה. מדברי הפולניה הבנו שאסור היה לנו להלך או לדרוך שם. נתגלו יחס אכזרי כלפי מורה מטיילת עם כיתת פעוטות. מורתנו נשארה חסרת אונים, ספגה את עלבונה וצערה ולא העיזה לענות. ברוב מבוכתה ניסתה לכנס את שיותיה הנבוכות והנפחדות... תפסנו יפה שהאשה הפולנית מרשה לעצמה לעלוב בנו בגלל היותנו יהודים. נשאנו את הכאב בדומיה ולא הוספנו לדבר על מקרה זה. "המצור והקרב" לימים, שכר בית־ספרנו בית נוסף, בקצה העיר. בסביבה לא־יהודית טהורה, הרבה עצים וגינות היו ליד הבתים. תלמידי בית־הספר הפולני הממלכתי (פובשכנה), שתלמידיו חבשו כובע אחיד בעל קצוות הדומה לכובע הצבאי, ולמדו בו יהודים ספורים — החלו להתנכל אלינו בתאונות־שוא, להתנפל ולהכות, להטיל אימה, לזרוק אבנים.
הנהלת בית־ספרנו, פנתה, כמובן, בתלונות ובקשות להנהלת בית־הספר הפולני — שהיתה מתנצלת, דרך שיגרה, אך התוקפנות לא פסקה. יום אחד הגיע הדבר לידי כך, שבנין בית־ספרנו כולו הוקף ע״י הבריונים הצעירים ואנו, תלמידים ומורים כאחד, נשארנו כלואים. התרוצצנו בפנים מבלי להעיז לצאת, וגם מורינו פחדו כמונו. לא ידענו מה יהיה בסופו של דבר,—אך הנה ח ל מפנה כאשר נער אחד מגודל "הפושע והסורר" לשעבר ואח״כ תלמיד בית־ספרנו, יצא יחיד אל התוקפים ששמו עלינו מצור, והחליף אתם מהלומות במרץ רב. מפנה זה עודד מאד את רוחנו, הפיג במידה רבה את פחדנו, ואנו נחלצנו לעזרתו. מבוכה קמה בשורות התוקפים בהווכחם שהיהודים אינם טומנים ידם בצלחת ומשיבים מלחמה. הקרב היה מהיר וקצר, כי התוקפים החליטו שמוטב להם לסגת ולעזבנו לנפשנו.. . גניבה לשם שמים לרגלי חגיגה בבית־ספרנו — הטילו עלינו המורים לה - ביא פרחים שנמכרו והכסף נועד ל״קרן הקיימת לישראל". מעמד "הקרן הקיימת" אצלנו היה מכובד ומקודש. הק.ק.ל. היתה בעינינו סמל התחיה והאידיאליזם הלאומי, הבונה את הבית הלאומי. היינו תורמים את פרוטותינו לק.ק.ל.
ידענו בהכרת המעשה הנאה והנאצל שעשינו למען גאולת הארץ ובניין הבית הלאומי לעם היהודי כולו . לא שבעתי מלעלעול בחוברות הקק״ל ולהזין עינינו בתמונות הנוף של ארץ־ישראל . יצאנו , איפוא , קבוצת פטריוטים לאומיים קטנים והחלטתנו נחושה להביא פרחים למען הקק״ל האהובה והיקרה ולא לאכזב את מורינו . אך היכן לוקחים פרחים , אם לא בשכונת הנוצרים 1 סביב בתי המגורים של היהודים וחצרותיהם לא היה זכר לגינה או ירק . ואיך לוקחים פרחים , אם לא ב״משיכה " בלאט , במהירות ובזריזות , כאשר בעל־ הבית אינו מבחין ? הסתובבנו , כנופית נערים , ועווחחנ ו בינינו באופן נרגש : הסתכלו בנו תושבים פולנים — האם הבינו מה אנו עושים בשטח ועל מה אנו ממתיקים סוד—או לא.. . אולי הצליח מבצענו העלוב ואולי הכזיב — אך אזכור יפה את רגשות הבושה והמבוכה , העלבון והצער שמלאו את לבינו בפעולה לא־נעימה זו . כלפי חוץ שוחחנו באופן מעשי , ובמסתרי ם בכה כל אחד מאתנו , וכבשנו פנינו בקרקע מבושה שלא להיראות בקלקלתנו לעיני הפולנים שהביטו בנו באדישות תמימה . . .