351 הורכן ושואה 352 את בתיהם. הגזירה היתה גם על זקנים, נשים וטף. תחת משמר־חיילים חזק הובאו כולם לרחוב וארשה. שם נצטוו לעמוד עמידה ישרה, במשך 4 שעות רצופות, והגרמנים מחרפים ומגרפים במיטב־הלכסיקון השגור אצלם, ומרביצים מכות לכל אשר לא היה בכוחם לעמוד באופן ישר. באותו מעמד הוריעו הגרמנים שרק היהודים הם האשמים במלחמה הזאת, והם שגרמו לשפיכת הדמים בעולם ולפיכך הם חייבים לבוא על ענשם, והעונש היחידי הוא השמדת כל היהודים. בנאומים הסתמכו גם על האמריקאים והאנגלים שאפילו הם אינם רוצים לעזור ליהודים. לאחר שאנשי העיר שמעו את ההרצאות הורשו לחזור לבתיהם. לאחר זמן שנה על המחזה ובפעם השלישית הוצאו כל היהודים מן הגיטו והובאו אל שוק־החזירים. הקהל עמד כולו כמצווה עליו, והגרמנים התעללו בו בחמת זעם, הכו, הצליפו ובעטו, והשמיעו קללות וגרופים. השכנים הנוצרים התקהלוו בהמוניהם למקום המחזה, עמדו והס- תכלו בהנאה מרובה וכל תופעה הם לוו בתרועת גיל. אבל, גם הפעם חזרו כולם בשלום לגיטו אך כי רבים שבו בריסוק אברים.

בכל זמן שהותם בגיטו לא ירעו על המתרחש, לא רק בעולם הגרול אלא אפילו על הנעשה בסביבה הקרובה. יריעות קלושות היו מסתמנות ע״י אנשים שעברו מחוץ לגיטו, בשובם עם ערב הביתה. אך אי-אפשר היה לקבל מושג נכון על המתהוה. היהורים לא נסו אפילו לבוא במגע עם העולם מחוץ לגיטו. למשל, הגרמנים היו מוכנים לתת רשיון מיוחד להעביר חולה מסוכן לביאליסטוק. אך היהורים ויתרו על זה. חררה גרולה אחזה את אנשי הגיטו בפורים, כאשר הופיעו הגרמנים והוציאו את הרב-רמתא, הרב שוסטר מביתו, והובילוהו תחת משמר חזק לבית-הסוהר בביא-ליסטוק. שם נרצח לאחר התעללות ועינויים קשים. מרוכאים ורצוצים חיו היהורים את חייהם העלובים בגיטו׳ למעלה משנה ער שהגיע היום המר והנמהר, הוא ה-2 בנובמבר. ביום זה הופיעו אנשי הגיסטפו והוריעו ברבים שעל כל היהורים, ללא יוצא מן הכלל, להסגר בבתיהם, ושאף אחר לא יעיז לצאת מפתח ביתו החוצה. על כולם לחכות לפקורה שתנתן מטעם המועצה היהורית — ואכן, הפקורה שהוצאה ע״י המועצה היהורית לא היתה נוראה, היתה בה רק הורעה שהגרמנים זקוקים לבעלי־מלאכה ואנשי מקצוע כר להעסיקם בעבורה

מחוץ לגיטו ובתנאים תקינים ולכן כל הרוצים בכך ירשמו מירוחם ומשפחותיהם יועברו למקום העבודה החדש, שלא פרשו בשמו. מספר הנרשמים לא היה מעט, האנשים היו תמימים וחשבו על שהתגייסותם לעבודה, תפתח להם דרך להצלה. לכאורה, היו צריכים להוציא מן הגיטו רק את בעלי-המקצוע שנרשמו. אך לא כן היה הדבר למעשה. ב-5 בנובמבר, בשעה 5 לפנות-בוקר, ניתנה הפקודה, שכל יהורי הגיטו, לרבות נשים ותינו- קות, יופיעו מיד ליד השער הראשי. מבוהלים ורחופים רצו היהודים למקום שנצטוו ואנשי הגיסטפו מחכים ליד השער. באותו מעמד ניתנה פקודה חדשה, שכל העוברים בבית״ר למגפי-לב ר (וואילאקע ס בלע״ז) ימשיכו לעבור בו, ולא עליהם לנסוע למקום העבודה החדש. (בית- החרושת היה בתוך הגיטו קודם היה בית״ר-לברסקאות של חיים ברלשטיין). במגלבים ביד התחילו הגרמנים לעשות את החלוקה: מי יסע ומי ישאר. הסלקציה הזאת נעשתה באכזריות רבה כ-4 שעות. הפרידו בכוח וללא רחמים בין בני משפחה. הגולים העלו על עגלת-אכרים שחוכנו לכך ועמרו ליד שער הגיטו ברחוב 3 במאי. בגיטו נשארו רק כ-200 יהורים שאליהם נוסף עוד 200 אחרים מישוכי הסביבה מיד נורע לאומללים וגם לשארית הגיטו שמקום העבודה החדש הוא קלבסין, לפנים לוסוסנה, כ-4 קילומטר מגרורנה בדרך לסובאלק, באותו יום הועברו ללוסוסנה גם יהורי ינובה. באחת העגלות שיצאו לדרך היה מוטל חולה אחר, משה חיים שאפירא החלב ן שעור לא הספיק לחחלים ממחלת הריאות שתקפתו, והוא מת. היחורים חפרו לו קבר בצד הכביש, אך הגרמנים האיצו בעושי המלאכה והקבר נחפר רק עד מחציתו ובקושי הספיקה שכבת העפר לכסות את הגויח.

היה קשר בין השארית בסוקולקה לבין המחנה שהוגלה ללוסוסנה, והיה ירוע קצ, ת על התנאים הקימים שם. כאשר הובאו הגולים, הם אוכסנו בתוך חפירות בארמה, וכסוי רל מעל ראשיהם. הזוהמה היתה איומה שאין כל סירורים סניטריים. מנות הלחם היו זעומות מאר. צרכי-אוכל נוספים היו מקבלים מפעם בפעם מן היהורים בגרורנה וגם מהשארית שנשארה בסוקולקה. במחנה בלוסוסנה היו כ-6 שבועות (במחנה זה היו גם אלפי יהורים אחרים מן הסביבה) כעבור הזמן הושיבו את כולם בקרונות-משא והם הוסעו לדרך ממנה לא חזר איש מהם. היהורים שנשארו בגיטו ידעו כי אנשי עירם