355 חורפן ושואה 356 וברחו על נפשם. הגיטו התקיים עד 1942. אחר־כך העבירו את רובם לקולבסין ע״י גרודנו. זה היה מקום בו התגוררו השבויים הרוסים ופ ה מתו בענויים. על הקירות היה כתוב: "מי שהיה כאן לא יצא חי" ופ ה התחילו ענויי יהודי סוקולקה. לאכול לא קבלו. בשלו תפוחי אדמה קפואים למרק, וזה היה כל המזון. מקולבסין העבירונו לגרודנו, לגיטו, הכניסונו לבית־ הכנסת לכמה ימים והעבירונו לאושביץ. יהודים קפצו בדרך מן הרכבת: קוטלר מנדל קפץ ועוד — ליד המחסום בסוקולקה ונפל מן הרכבת ושבר את חוט־השדרה. שומר הרכבת צלצל לגרמנים ושאל: מה לעשות עם היהודי ידווקא הגרמנים אמרו: לעזוב אותו. הוא הלך לבית־החולים ונפגש עם אחיו שאף הוא נפצע בהתחמקו מן הרכבת. את מנדל שלחו לאושבי ץ וביצחק ירו וחשבוהו כמת. אבל הוא הצליח לחבוש במגבת את הפצעים, ופנה אל גוי אחד, גבלינסקי, שנתן לו חמאה והיה מורח על הפצע, ולאט־לאט התרפא. כעבור חמשה ימים באו לחפשו, אבל הגוי לא ספר שהיהודי אצלו. יצחק היה ביער עם פרטיזנים. קבל מן הגוי רובה, עד שהגיע בלילות אל הפרטיזנים. בגרודנה היה בבית־ הקברות בבונקר יחד עם אשתו וילדתו. ניסן(ניוסי) פזיקוצ׳ינסקי, עו״ד סוקולקה—בלי יהודים (רשמי בקור בסוקולקה, דצמבר 1944)
קיץ 1944, כל יום רעמו התותחים וברדיו נשמע קולו העמוק של הקריין היהודי יורי לויתן: "מבשרת מוסקבה: פקודת היום של המפקדה העליונה של הצבא האדום". הלב פועם בחזקה. כולי צפיה ומתיחות. רק אתמול הודיעו על שחרורה של גרודנו. "העיר הרוסית עתיקת היומין" כדברי הקריין, חיוך מר עולה על שפתי, מה לי ולוכת ז״ההסטורי״: עיר רוסית, פולנית או בילורוסית ? בשבילי גרודנו הרי זה התחנה האחרונה לפני עירתי סוקולקה. והנה היום מנה הקריין אחד־אחד ערים וכפרים וביניהם סוקולקה. הלב מלא על גדותיו, כנפי הדמיון מעבירים אותי מחרקוב הרחוקה, מקום מושבי מזה שנה לסוקולקה עיירתי, אל רחובותיה וסמטאותיה, יערות שישקי ובוכבולובה העוטרים אותה, מצפון ומזרח, נהר קורילי המתפתל מדרומה.
רואה אני בעיני רוחי את הסתערות הצבא הרוסי, את הגרמנים הבורחים בבהלה ושוב רועם קולו של הקריין: שוחררו הערים... שוחררו? האמנם? הערים, הרחובות, הבתים שוחררו! והאנשים אים יראיתי במו עיני מד, עוללו הגרמנים לאחי בני־עמי! ראיתי קברות ההמונים בסביבות ביד,ח״ר לטרקטורים, בחרקוב תעלות בבי־ יאר בקיוב בהן נקברו עשרות אלפי יד,ודים, טבוחים בידי הנאצים, עברתי ברגלי עם הצבא המתקדם על פני ערבות אוקראינד, הרחבות, עשרות עיירות ובד,ן אין אף יהודי: העתונים והשדורים מלאים תאורים על זוועות הגרמנים, על השמדה כללית של האוכלוסיד, היהודית. אולם הלב אינו משלים. הייתכן האם לא נשארו יד,ודים בסוקולקה 1 האמנם נתרוקנה העיירה מיהודיה ן חצי־שנד, התד,לכתי כסד,רורי. המחשבה, כי סוקולקה שוחררד, ולי אין אפשרות להגיע אליה ולראותד, במו עיני לא נתנה לי מנוח. עד שבאחד מימי דצמבר 1944 זכיתי ומפקדי, איש ארמני טוב לב, נעתר לבקשתי ושלחני בשליחות, אשר אפשרד, לי לעשות "קפיצד," לסוקולקה. וכך יצאתי בלי לחרף עם תרמיל־גב על שכמי לדרך הארוכד, מחרקוב לסוקולקה. הרכבת ד,תנד,לד, לאטד,. החנויו ת ארוכות מד,נסיעות, בכל תחנה, המוני אדם סרוחי ם על רצפות הבטון הקרות, חיילים נוסעים לחזית, פצועים חוזרים לבתיד,ם, פליטי חרב, בני בעלי־בית, שכולים, מזי־רעב וחסרי שינד,, כל אחד עם תרמיל מזונותיו הדל וצרור צרותיו הכבד.
עוברים אנו על פני שדות בילורוסיה. הכל הרוס עד היסוד, עיי חרבות, אודים, שרידי אש מזכירים כי היו כאן ערים, כפרים, כי חיו אנשים בדם, עמלו וסבלו, שמחו ורקדו ועכשיו בית־קברות ארוך הנמשך מאות קילומטרים. פה ושם מבצבץ בין החורבות בן־אדם, שחוח קומה, מחפש שרידי ביתו, אשר שנגוז לעד. עיני תוהות באפלה, הנני מנגב בשרוולי מדי פעם בפעם את זגוגיות חלוני ומסתכל בנוף. עוד לפני שלש שנים עברתי בדרך זו מסוקולקד, למוסקבד,. הכל הוריק ושקק חיים ועתה? נצבט הלב, האמנם כך נראית גם עיירתי? האם בעוד ימים ספורים אעמוד גם אני בין חרבות ביתי ואחטט בין הריסותיו העשנים, שרידי עולמי שנחרב לעד?