קיץ 1944, כל יום רעמו התותחים וברדיו נשמע קולו העמוק של הקריין היהודי יורי לויתן: "מבשרת מוסקבה: פקודת היום של המפקדה העליונה של הצבא האדום". הלב פועם בחזקה. כולי צפיה ומתיחות. רק אתמול הודיעו על שחרורה של גרודנו. "העיר הרוסית עתיקת היומין" כדברי הקריין, חיוך מר עולה על שפתי, מה לי ולוכת ז״ההסטורי״: עיר רוסית, פולנית או בילורוסית ? בשבילי גרודנו הרי זה התחנה האחרונה לפני עירתי סוקולקה. והנה היום מנה הקריין אחד־אחד ערים וכפרים וביניהם סוקולקה. הלב מלא על גדותיו, כנפי הדמיון מעבירים אותי מחרקוב הרחוקה, מקום מושבי מזה שנה לסוקולקה עיירתי, אל רחובותיה וסמטאותיה, יערות שישקי ובוכבולובה העוטרים אותה, מצפון ומזרח, נהר קורילי המתפתל מדרומה.

רואה אני בעיני רוחי את הסתערות הצבא הרוסי, את הגרמנים הבורחים בבהלה ושוב רועם קולו של הקריין: שוחררו הערים... שוחררו? האמנם? הערים, הרחובות, הבתים שוחררו! והאנשים אים יראיתי במו עיני מד, עוללו הגרמנים לאחי בני־עמי! ראיתי קברות ההמונים בסביבות ביד,ח״ר לטרקטורים, בחרקוב תעלות בבי־ יאר בקיוב בהן נקברו עשרות אלפי יד,ודים, טבוחים בידי הנאצים, עברתי ברגלי עם הצבא המתקדם על פני ערבות אוקראינד, הרחבות, עשרות עיירות ובד,ן אין אף יהודי: העתונים והשדורים מלאים תאורים על זוועות הגרמנים, על השמדה כללית של האוכלוסיד, היהודית. אולם הלב אינו משלים. הייתכן האם לא נשארו יד,ודים בסוקולקה 1 האמנם נתרוקנה העיירה מיהודיה ן חצי־שנד, התד,לכתי כסד,רורי. המחשבה, כי סוקולקה שוחררד, ולי אין אפשרות להגיע אליה ולראותד, במו עיני לא נתנה לי מנוח. עד שבאחד מימי דצמבר 1944 זכיתי ומפקדי, איש ארמני טוב לב, נעתר לבקשתי ושלחני בשליחות, אשר אפשרד, לי לעשות "קפיצד," לסוקולקה. וכך יצאתי בלי לחרף עם תרמיל־גב על שכמי לדרך הארוכד, מחרקוב לסוקולקה. הרכבת ד,תנד,לד, לאטד,. החנויו ת ארוכות מד,נסיעות, בכל תחנה, המוני אדם סרוחי ם על רצפות הבטון הקרות, חיילים נוסעים לחזית, פצועים חוזרים לבתיד,ם, פליטי חרב, בני בעלי־בית, שכולים, מזי־רעב וחסרי שינד,, כל אחד עם תרמיל מזונותיו הדל וצרור צרותיו הכבד.

עוברים אנו על פני שדות בילורוסיה. הכל הרוס עד היסוד, עיי חרבות, אודים, שרידי אש מזכירים כי היו כאן ערים, כפרים, כי חיו אנשים בדם, עמלו וסבלו, שמחו ורקדו ועכשיו בית־קברות ארוך הנמשך מאות קילומטרים. פה ושם מבצבץ בין החורבות בן־אדם, שחוח קומה, מחפש שרידי ביתו, אשר שנגוז לעד. עיני תוהות באפלה, הנני מנגב בשרוולי מדי פעם בפעם את זגוגיות חלוני ומסתכל בנוף. עוד לפני שלש שנים עברתי בדרך זו מסוקולקד, למוסקבד,. הכל הוריק ושקק חיים ועתה? נצבט הלב, האמנם כך נראית גם עיירתי? האם בעוד ימים ספורים אעמוד גם אני בין חרבות ביתי ואחטט בין הריסותיו העשנים, שרידי עולמי שנחרב לעד?