357 הורכן ושואה 358 בהתקרבי לסביבות וילנה, הנני פוגש את היהודים הראשונים בדרכי: פרטיזנים מהיערות פליטים שהצליחו בדרך־לא־דרך להגיע מערבות קזכסטן הרחוקה, מטש־ קנט ומקרגנד ה — בודדים, אשר פקעה סבלנותם לחכות עד שיתירו חזרתם למקומות מגוריהם הקודמים, והלכו לראות במו עיניהם מה הותיי־האויב 1 הקרונות דחוסים מרוב אדם, עצב טבע על פני כל איש, אולם, גם בתוך ערב רב זה של לובשי מדים פופכות וסרבלים, הנך מבחין זוג עיניים דויות והצער זועק מתוכן, והאף — אינו משאיר ספק בלב, הרי זה האף היהודי הבוגדני, המגלה זהות בעליו והנך נמשך ומתקרב אל האיש הזר ולוחש בלאט: איד? וקול שלו עונה בחיוב, כמובן, גם הוא הכירני, חכה, היכן ראיתיךי האם אתה לא זה... במקרה זאתה מתחיל לעלעל בזכרונך חולף על פני תחנות חייך המרובות; לא, טעות היא, לא הכרתי ו קודם, אולם מה בכך? קרוב הוא לך, קרבת דם, לא דם הנוזל בעורקים, כי נשפך מתוכם. הרכבת מתקרבת לגרודנו. אני נחפז לפי הכתבת שבידי לבית חברי מימי האוניברסיטה. נפגשנו באקראי בזמן המלחמה במוסקבה הרחוקה ומאז שמרנו על קשר מכתבים. הוא הקדימני ומזה חדשיים הוא נמצא בגרודנו. הדרך לביתו ארוכה. אני עובר לאורכה של עיר. הכל זר ומוזר. גרודנו — עיר ואם בישראל, בלי יהודים. כבר עברתי ה מקצה לקצה ולא פגשתי אף יהודי אחד.
והנה אני יושב בחדרו של חברי. הוא מספר לי על הנעשה בעיר. בעלת־הבית רוסיה שישבה בגרודנה בכל שנות הכיבוש נכנסת לחדר, מתישבת ומתערבת בשיחה. עוד רגע והיא המדברת היחידה ואנחנו יושבים קשובים ובולעים כל מלה. קורות ימי הזוועה, הגיטו, מחנד, קלבסינו, קרונות המוות לטרבלינקה ולאושויץ. בערב אנחנו הולכים לבקר אצל משפחה יד״ודית, שהוחבאה כל שנות השואד, במרתף. שם מתכנסת כל המושבה היהודית מגרודנה, כ-15 איש, לכל אחד ספור בלהות משלו, כל ספור מגילת־אש ארוכה, רווית דם ודמע. כל הלילה לא עצמתי עין. ספרתי השעות עד ינץ השחר ואוכל להמשיך בדרכי. נשארו 40 ק״מ — שעת נסיעה ואני בבית! בבית! צחוק הגורל! אולם אכזבתי לא אחרה לבוא. בבוקר נודע לי כי משמר גבול הוצב לפני קוזניצה ואין לעברו, כי זאת לדעת: גרודנה היא
רוסית וסוקולקה הפולנית. שלשה ימים התרוצצתי, טכסתי עצה ולא עלה בידי להשיג אשרת-כניסה לפולין, ולהב- ריח את הגבול — משמע להסתכן בכדור או בשמונה שנות מאסר. לבסוף החלטתי לפנות ישר ל״גב האריות", למפקד הצבאי של העיר גרודנד,. מצאתיו במצב רוח מרומם. מצוחצח וממורק, הופעתי בלשכתו, מתוח ומצדיע דום, הסברתי לו כי הנני נמצא בשליחות ולפי מיטב ידיעתי עברה היחידה אליה נשלחתי לסביבות ביאליס־ טוק. מד, בכך 1 ענד, לי הקצין, סע לביאליסטוק. ואיד אעבור את הגבול? שאלתי. המפקד נטל את נירותי, הפך את צו התנועד, וכתב באותיות מאירות עינים: ״להתיר מעבר הגבול״ — וחתם את שמו. זד, הכל שאלתי בתמיהה, וחותמת זאין צריך בחותמת, ענני, כלם על הגבול מכירים את חתימתי. בידים רועדות לקחתי את הניר הגואל, לבי פעם בחזקה מרוב שמחה, הודיתי, הצדתי ופניתי אחורד,. בפרוזדור חכד, לי חברי. אם כי השמחה היתה, מהולה בחרדד,, שמא לא יכבדו שומרי הגבול את אשורו של מפקד-העיר, ויחזירוני כלעומת שבאתי? בכל זאת לא ד,תמד,מהתי רגע, יצאתי עד למבואות העיר המובילים דרומה לחפש "טרמפ" (הזדמנות לנסוע). חלפו דקות ספורו ת וד,ופיעד, מכונית-משא צבאית. כל הטרמפיסטים — אנשי צבא בלבד ואני בתוכם. עלו למכונית. והנה, אנו בדרך לסוקולקה. המכונית מתנהלת לאטה, סבלנותי פוקעת. כל דקה מתמשכת ואני מציץ כל רגע דרך סדקי המכסה לראות היכן נמצאים אנחנו.
סוף-סוף הגענו לגבול. כולנו יורדים מן המכונית. חייל אוזבקי ממשמר הגבול בודק את צו התנועד, ואת פנקס החייל שלי. בטון ממושך ובקול רם הוא קורא את הערה המפקד: פרו-פוס-טיט׳ צ׳-רז גרא-ני-צו. (להעביר את הגבול) אני עוצר נשימתי, שמא ישאלני דבר, יחקור, ידרוש, יקשה? אולם, הוא פונה אלי בקול רציני וחגיגי ואומר לי: בסדר, עבור! שתי פסיעות קדימד, והנני מעבר לגבול. כל החיילים, שניירותיד,ם נבדקו מתרכזים כ-10 מ׳ מן הגבול, מעברו הפולני, ומחכים למכונית. המכונית אף היא עוברת את הגבול. נעצרת. כולנו עולים וכבר הננו נעים בכבישי הרפובליקה הפולנית העממית. השדות עוטים לובן, הנני