361 חורפ ן ושוא ה 362 פה. בהלת ם גוברת, אנ י מרגיע ם כ י ל א באת י לפנות ם מהבית. ע ל בעלי־הבי ת ל א ידו ע לה ם דבר. הבי ת הי ה מח ח לגיט ו ובעלי ו בתו ך הגיט ו אנ י עומ ד ומחריש. עיני ם זועפו ת מסתכלו ת בי, אול ם מחשבות י בעול ם אחר. רוא ה אנ י צלל י דמויו ת יקרו ת שהתהלכ ו בי ן קירו ת אלה, נדמ ה ל י הנ ה אשמ ע קול ה ש ל טייב ע: "קומ ט אריין, זעצ ט זיך, רחל ע א ז ארוי ס אוי ף אוויילע, ז י קומ ט גליי ך צוריק" והנ ה שומ ע אנ י קו ל נעלי ה המטופפו ת בחצר. הנ ה הי א רצה, מתקרבת, שומ ע אנ י צחוק ה העליז. אסתת ר מאחור י הדל ת ואפתיע ה וכשתבו א אטו ל אות ה לזרועות י ואחבקנה. אולם, אי ן טייב ע ואי ן רחלע. גוי ה זעומ ת פני ם תוקע ת ב י מבט ה הבוהה, הי א חסר ת סבלנות, רוטנ ת מתח ת לאפה, כאיל ו אומר ת: ל ך מז ה יהודי ׳ למ ה תטרידנ ו בבקור ך? אולם, רגל י דבק ו לרצפה, אינ י ז ז שע ה ארוכה, מחפ ש ול ו שרי ד אח ד למזכר ת ואינ י מוצא, הכ ל זר, רי ח תבשילי־כרו ב עול ה באפי, כרו ב חמו ץ ושומ ן חזי ר מטוג ן ומע ל הכות ל מסתכלו ת ב י עיני ו הנוגו ת ש ל יש ו היהודי. אנ י נפר ד מ ן המקום. מ י יוד ע א ם אראנ ו עוד. בעזב י א ת החצ ר הננ י נעצ ר פע ם נוספת. שעו ת עמדת י כא ן לי ד כניס ה זו, בלילו ת יר ח בהירי ם וקשת ה תמי ד הפרידה. אול ם עכש ו אנ י לבדי, אי ש ל א יאמ ר לי: להתראות! ל א אחזו ר הנ ה שנית. עו ד גש ר שרו ף אח ד מאחור י ועל י לצעו ד קדימה, כ י כ ך הו א צו ו החיים.

אני עובר את חצרם של שטיין —סימנר, קפיצת דרך לרחוב הקצבים. הנה ירושת סבי שמואל טיקוצינסקי ז״ל! אותו בית, אותה חצר ארוכה. אינני נכנס פנימה, מציץ דרך הפשפש. אנשים זרים מסתובבים בחצר. הנני מבחין במכירים מאנשי המקום. ראה מר טיקוצינסקי —פונה אלי האחד—כל זה רכושך הוא, איזה עושר, איזה עושר, עליך להישאר כאן!" חיוך מר עולה על שפתי מובטח לי מלכות בבית־הקברות. אני נזכר באמי, כמה מאושר אני, כי הצליחה בעוד זמן לעלות ארצה. אנשי המקום המסתופפים סביב מסתכלים בי בתמהון. דיירי־הבית אף הם יוצאים לרחוב, מתקרבים אלי ובהיוודעם מי אני, מזמינים אותי להכניס פנימה, אולם, איני יכול לעבור את הסף. "לא באתי ליטול ירושה לידי״ — אני קורא לעומתם, ומסתלק מן המקום. אני ממשיך בדרכי. עובר בסמטת איזק־אלשקובסקי ומגיע לבית בורמן, לחדרי בו גרתי לפני המלחמה, אצל משפחת קפלן. חדרי תפוש, פולנים גרים בו. כאן התחלפו כבר הדיירים פעמיים. מי גר כאן לפני המלחמה זלא ידוע להם, הם יודעים כי יהודים גרו? היכן הם? כמובן, הושמדו. הם מופתעים לשמוע כי אני הוא שגרתי במקום זה.

חרדה אוחזת אותם, שם חזרתי ואקח את חדרי בחזרה. אני מרגיע אותם; לא באתי אלא לחפש, אולי שריד דבר מחפצי, מסמכי, תמונותי. אני עובר על פני כל הבית, עולה לעלית־הגג, מחפש בכל פנה. אף דבר לא נמצא. בעלי־הבית החדשים מחייכים: "לא תמצא, אדוני, דבר, הגיטו היהודי "נחרש" לארכו ולרחבו, חפרו בו וחטטו, כל דבר־ערך נלקח וכל היתר נשרף ואיננו". ובכן, אין מה לעשות. אני נכנס לבית דשוטה. שם מחכים לי כל שכני לשעבר. פתאום נפתחת הדלת. נכנס אדם זקן. הוא נופל על צוארי ומנשק לי—זה פיוטר ירוצקי, בעל הבית בו גרנו שנים רבות, מאז חזרנו מרוסיה. גוי זה מחבקני ובוכה: אף אני אינני עוצר עוד ברוחי ודמעות זולגות מעיני. מתיישבים ומספרים לי את קורות השנים, בהן נעדרתי מסוקולקה. עד החשכה אנו יושבים. הם מספרים ואני מקשיב: "גיטו, עבודות פרך, רעב, יריות, תליות, גרוש קלבסינו, טרבלינקה, מחנה־עבודה וגרוש אושויץ". אין ספק, אף אדם לא נשאר בחיים! ואולי ז.. . מעבר לקיר גר מפקד (קומנדט) העיר הרוסי הוא בא ללון ונכנס אל חדרנו. אנו מתוודעים. הוא יודע עלי יותר מאשר פללתי. השמועה על בואי פשטה בעיר והוא מציע לי להשאר ללון במקום, כי אין בטוח ממנו בעיר. בחוץ עומד זקיף ושומר על חבית.

למחר ת בבוק ר המשכת י בסיור י בעיר, ירדת י לשכונ ת בתי־הכנסת. ל״פדול", בית־הכנס ת הגדו ל הפ ך למחס ן תבואה, והופק ד עלי ו שמיר ה ואי ן להתקר ב אליו. ה״פדול" שרוף. אנ י מתהל ך בשכונה, כא ן בית־ספרי, "תרבות", פ ה "תלמו ד תורה", בתי־מדר ש ושטיבלעך. פ ה חלפ ו שנות י המאושרו ת ביותר. פ ה ספגת י לראשונ ה אהב ה לזולת, לעם, למולד ת רחוקה, לשפ ה ישנה־ מתחדשת, לאד ם באש ר הו א אדם. אנ י מהרה ר במעטי ם שהפכ ו חזו ן להגשמ ה ועל ו ארצה, ובאות ם הרבי ם שנשאר ו במקו ם ונטבח ו ביד י צר. כ ל אבן, כ ל גרג ר חול, רוו י זכרונות. עו ד לפנ י של ש