87 מ. צינוביץ 88 ז. תקופת גראבסקי המשבר הכלכלי בסוקולקה בשנת רפ״ו(1926) מצוקת רעב בקרב אוכלוסי היהודים. סוקולקה היא עיר ליטאית טיפוסית קטנה, שכל יושביה היהודים עסקו עד הזמן האחרון בעבודה פר1־ דוקטיבית, והפועלים היהודים, השייכים ברובם לאגודה מקצועית מבלים בכל־זאת את שעות הערב בבית המדרש על דף גמרא. זה לא כבר נתקיימו שם י״ז בתי־בורסקי, שהעסיקו הרבה מאות פועלים יהודים, ומלבד זאת היו שם כמה וכמה בתי אומנות למלאכת נעליים ואומנים למאות מצאו בהם את מחיתם. ואולם עתה שורר בעיר חורבן גמור. בתי החרו׳שת סגורים, הפועלים והאומנים הולכים בטל והסוחרים הזעירים או שנמצאים במצב של גסיסה — או של אפיסות גמורה. כשהגיעה הידיעה על דבר המצב הקשה בעיר החרושת לשעבר — סוקולקה לציר הסיים ה. פארבשטיין, יצא לשם בכדי להתוודע מקרוב אל פרטי מצבם של אוכלוסי היהודים באותה עיר.
לציר פארבשטיין היו שיחות ארוכות עם באי־כח הפועלים, שתיארו בדמעות שליש את מצבם הנורא. בעליהם הקודמים יכולים להעיד, שמימיהם לא היו זקוקים לשום תמיכה, כי אכלו מיגיע כפיהם. אך הנה זה כשנה שהנם מחוסרי עבודה וכבר מכרו את כל חפציהם. בימי החורף כשהיתה אפשרות להשיג עבודה ביער, היו הולכים לחטוב עצים בשכר מצער ובלךך שלא יבואו לידי מתנת בשר ודם. כיום אין גם להשיג עבודה כזו ואין להם מזון אפילו כדי סעודה אחת. רבים מנשיהם ובניהם של הפועלים חלו וצובו מרעב. הרבה חלו במחלת השחפת. קופת החולים הסתלקה מתמוך בהם, והנם משוללי כל עזרה מדיצינית. 250 משפחות פועלים גוועות ממש ברעב. וכן הוא גם המצב של בעלי המלאכה. כ״150 משפחות בעלי המלאכה עובדות במרה ידועה רק 6־8 משפחות ויתרו מחוסרות עבודה מ־240 תגרנים וחנונים — נסתמו לגמרי מקורות הפרנסה של 80 מהם ויתרם הולכים וגוססים. אופיינית (מ״ה־ום "יום ד׳ פרשת צו ט׳ ניסן תרפ״ו שנה שניה היא העובדה, שגם בעלי בתי החרושת, שבניניהם עולים כיום לאלפי דולארים, גוועים בחשאי מרעב. אחד מנכבדי היהודים בעיר נכנס אל אחד מבעלי בתי חרושת הללו ומצא שבשלו במטבחו לארוחת הצהרים קליפות של תפוחי אדמה. כל אלה הנם עניים באותה שעה וכשאך ייטב המצב הכלכלי — הכללי — ישובו לעבודתם ולמסחרם.
עובדה היא, כי בעת שהלכו לקבץ "מעות חטים" הוברר, שרבים מאלה שהיו עשירים לשעבר בקשו בתחנונים ובדמעות מאת הרב, שידאג בשבילם להמציא להם מצות לפסח. אחרי משא־ומתן ארוך עם באי־כח הפועלים, בעלי המלאכה, חברות "לינת הצדק" ו״לחם עניים" באו לידי מסקנה, שבכדי להציל את הקהלה היהודית באותה העיר שהתפרנסה תמיד בכבוד ובריווחי׳ נחוץ: א) ליצור קרן לעזרה תכופה, ביחוד עתה, בשעה שאין כל תקוה שהיהודים הללו ישיגו מצות לפסח. ב) להמציא לבאנק הקואופרטיבי המקומי סכום של 1000 — 1500 דולר לשם מתן הלוואות למשך שנה ברבית שנתית של 6 אחוזים. הוברר שרובם של בעלי המלאכה והתגרנים אינם רוצים בשום אופן לקבל תמיכה של ״קצבה״, נחוץ להם סכום של 100 ־ 150 זהוב, כדי שיוכלו להרויח בו את פרנסתם המצומצמת בימי השוק החלשים אחת לשבוע. ג) להמציא לחברת "לינת הצדק" כמות ידועה של בורית (סבון), מדיקמנטים ומכשירים נחוצים וגם סכום ידוע של כסף, בכדי לתת לחברה זו את האפשרות למלא תפקיד של קופת חולים. ד) לפתוח מטבח לילדים, שיחלקו שם בכל יום 200 ארוחות צהרים, בכדי להציל את ילדי העניים ממחלת השחפת וכדומה.
אחרי שובו מסוקולק ביקר הציר פארבשטיין את בא־כח הדז׳וינט שמיהרו לשלוח לשם 500 דולאר לשם העזרה התכופה הדרושה להם. הציר פארבשטיין פנה אל הד״ר ברנרד כהן בברלין, שימאר להקציב סכום ידוע לצורך מתן הלוואות ארוכות ופתיחת מטבח לילדים. חוץ מזה פנה הציר הנ״ל אל חברת "טאז" בדבר עזרה מדיצינית לחברת "לינת הצדק". בקיצור: המצב באותה עיר הוא קאטאסטרופאלי. ביחוד הוא מסוכן משום שיש כאן עסק עם אנשים