Natan Shulav

התקשחות בין אנשי התנועה בחנדל לבינלנו, הכלואים בין חומות בנדין. את התשובות מעבירים היינו באמצעות משרד הדואר של היודנראט, שהיה מצויד בחותמת משלו, או בדואר שמחוץ לגיטו — בעזרת פולנים מכרים. במשך הזמן נעשה הדבר קשה יותר ויותר. כל אחד ששלח מכתב לחוץ־לארץ מחויב היה לזהות את עצמו בדואר, ומעטים מבין הפולנים היו מוכנים לעשות זאת אפילו בעד תשלום גדול. בתשובותינו משתדלים היינו להודיע על המתרחש, כגון "גירוש ביקר אותנו..." "מות־צקי" התחתן עם אלפיים וכר. כבר ב־1940 כתב נתן שולב באחד המכתבים, שקרוביו רוצים לשלוח לנו מתנה ליום הולדת, והוא שואל מה מבוקשנו מדודה "צרטיפיקט־ קה", או אולי מדוד "דרכון"... חייכנו, לפי שלא האמנו אז באפשרות לצאת מפולין הכבושה; וגם כשחזר הכותב על השאלה — לא הגבנו. בכל התנאים שמרנו על הקשר והשתדלנו להודיע על המתרחש עד שהגיע לבנדין ד״ר נתן עקב*1942, ואישר את האפשרות של יציאה מפולין באמצעות דרכון־חוץ. לימים קיבל הוא עצמו במעטפה חתומה בחותמת הצנזור, תצלום של דרכונו.