Officer Poltad

ולמחרת היום, עם שחר, שוב באו חיילים גרמניים לשדוד בדירתנו. בבית הסמוך גילו בעלית־הגג בונקר, הקירות הובקעו במהלומות מוטות־ברזל. תושבי הבונקר גורשו לרחוב. כן הובלו יהודים שנתגלו בבונקרים בבית שני ושלישי. לפתע שמענו שעטת פרסות סוס. דרך הצינור מגיע אלי באופן ברור קולו של הרוכב על הסום: "אך, איר יודען־געזינדל, מארש" (כנופית יהודים, מארש), והצעקות והצווחות של המוכים וילל הילדים ממלאים את כל החלל. הסוס רומס אנשים, דורך על ילדים, מרוצץ גולגלות (רוכב זה, הקצין פולטד, נזדמן לי להכירו אחר /כך). ושוב חולף יום במחזות־זוועה ובהגות קודרת. כלום לא מוטב לבלוע כאן, בבונקר, את מנת הציאנקלי, ולהשתחרר מסיוט היאוש נטול־המוצא? אולם אני מתגבר על עצמי ומסלק ממני והלאה את ההרהורים המרים. ברם, הנשימה קשה יותר ויותר באויר הדחוס של הבונקר, במחנק זה אף גפרור אינו דולק, אלא בסמוך לצנורות. רק בלילה אנו פותחים את הכניסה אל הדירה למעלה, כדי לנשום מעט אויר צח. גם מלאי המים אזל. בחשכת הלילה מביאה רעייתי דלי מי־גשמים. ואנו מרווים צמאוגנו, אחרי כן היא מביאה דלי שני ליום המחר. הנאצים ניתקו את זרם המים לגיטאות וטוב, לפחות, שירד גשם. אולם מה יהיה להבא? גם בלילה השני והשלישי לא פסקו יריות רובים ומכונות־יריה, ולעתים גם התפוצצויות דינמיט. בטוח הייתי, שבלילות מוציאים להורג את היהודים הנתפסים בבונק־ רים, ואולי הם מחסלים את הגיטו שלנו כליל ומוחקים אותו מעל פני האדמה דוגמת גיטו וארשה? רק אחר כך נזדמנה לי האפשרות לראות את אשר עוללו הגרמנים. הם השתמשו, בין היתר, גם במין רעשן שהשמיע קולות־ ...