ירנשלים דזגלמבי ה %*ה ניתן לומר, בפתח הספר הזה, ולא נאמר בדפיו, האוצרים בתוכם את זכרי עברה ואת דמויות אישיה, את רטט חייה ושאר רוחה ^1 ונפשה, ואת פרשיות וכליונה של אם קהילות היהודים בדרומה־מזרחה של פולין, של בנדין, ירושלים ד׳זגלמבי ה ז אכן, יהודים בנו ופיתוחה. דורות שיקע ובה מרצם וכושרם והיא היתד. ע י ר י ה ו ד י ת, כוורת של פעלתנות ויצירה, של חמדת חיים ומידות טובות של שאיפות נעלות ואהבת ציון וישראל. יהודי שביקש כרטיס־נסיעה ברכבת לבנדץ, היה המוכר הנכרי מתלוצץ ואומר: — לירושלים. . . מבין השטין עולה לעיני רוחו של הקורא סערת־חיים, פועם של כשרון־עשייה וחריצות, מלחמת־קיום תדירה עקשנות ואופטימיות, אהבת עם־ואדם, עולם של חסידות ותירה, ציונות וחלוציות, תנועות פועלים ונוער — עם יהודי בזעיר אנפין, עם לוחם ויוצר, גאה ואמיץ. והוא שוכן בתוך מלכות הפחם והברזל, בסמוך לגבול הדמים.והוא ניבט אליך מן התצלומים הרבים אשר בספר, מהמון־העם הנקהל להקביל פניו של הרב מגור, מקבוצות הפעילים לזרמיהם ולרגליהם, מחבורות הצעירים ועסקני הצבור, מפניהם המאירות, הגלויות, הנאות של נשים וגברים, זקנים וצעירים, ודומה, מאחוריהם אורב להם מלאך המוות, אך הם אינם מעלים על הדעת. . .
וגם כאשר כבר נתונים היו בצפרניו, ועד לאחרית נשימתם, הם נאבקו, האמינו, קיוו, עמדו על נפשם. אין לקרוא ללא ריגשה פנימית עמוקה פרקיו האותאנטיים של דודליוֹר (מתוך הספר "עיר המתים", תל־אביב, תש״ו), אשר חרדת ההשמדה ואימותיה עומדת בהן בכל חריפותה ומעטים כמותם ב״ספרות" החורבן? ואת ספורו של אריה ליאור, על מערכת הגבורה בה עמד הגוער היהודי החלוצי עם משמידי עמנו מזה ועם משרתיהם מקרב היהודים מזה? ואת אסופת־הדמויות המקורית והמאלפת של מרדכי המפל ואת תרגומיו? ואת תרומתו של מ. ש. גשור, שערכה להיסטוריוגרפיה של יהדות פולין בכלל! ואת פרקי ההוד של הנוקמים הבודדים ומבריחי־הנשק והבונקרים הלוחמים, ושל הצעירות המורדות בתוככי אושויץ, קברם של יהודי זגלמביה — מבחנים טראגיים, חד־פעמיים, נוראי־הוד גם בתולדות המרטירולוגיה היהודית בחורבן השלישי. אילו לא היו בודדים ומבודדים, אילו, לפחות, סייעו בידם להשיג נשק! — קובלנה מרה זו חוזרת ועולה מרשימותיהם של הניצולים, שלא שכחו. בנדין של מטה איננה עוד. דללו מעיינות של חיים וחיות. חרבו אוצרות של מרץ יוצר, נכרתה תפארת אדם, אולם לעד יחיה זכרה בספר החיים של יהדות פולין, אם הגלויות, של מלחמת עמנו ותרבותו, של יצירתו ותרומתו לבנין המולדת.
הספר הזה מופיע ט״ז שנה אחרי החורבן, פרי עמלם הנאמן של בני בנדין ושרידיה, הדור האחרון של ילידיה, מאיר כנר־נשמה דולק לזכר הקהילה הקדושה שנכרתה, ועיקר שליחותו אולי לדור הבנים. תהי נשמתה של קהילת בנדין צרורה בצרור חיי הנצח של בית ישראל! העורר * ■■ א סנאך קען מען זאגן אינעם אריינפיר א ת ס׳איז נישט געזאגט געווארן אין די עמודים פון רע ם ספר בנדין 1 אנטהאלטן זיי נאך 1 1 די זכרונות פון איר פארגאנגענהייט א ת די געשטאלטן פון אירע פערזענליכקייטן, רע ם ריטם פון איר לעבן א ת גייסט און נשמה׳ א ת אויך די פרשיות פונעם געראנגלא ת אומקום פן דער מאמע פון די יידישע קהילות אין דרום־מזרח פוילן, פון בנדין ירושלים ד׳זאגלעמביע. יא, יידן האבן זיך פונאנדערגעבויט און פונאנדערגעבליט. דורות האבן אריינגעלייגט אין איר זייער ענערגיע א ת פעהיקייט און און נשמה א ת זי איז געווארן א יידישע שטאט, א בינשטאק פון אקטיווקייט א ת שאפונג, פון לעבנסלוסט א ת גוטע מידות, פון דערהויבענע שטרעבונגען און אהבת ציון וישראל. פלעגט א ייד בעטן א באן־בילעט קיין בענדין, פלעגט זיך דער גוישער פארקויפער וויצלען: — קיין ירושלים... פון צווישן די שורות פונעם בוך אנטפלעקט זיך פאר די גייסט־אויגן פונעם לעזער א לעבננרשטורעם, וואס פולסירט מיט
פלייס או ן טאט־פעהיקייט, א ן עקזיסטענץ־קאמ ף דורכגעדרונגע ן מי ט עקשנו ת או ן אפטימיזם, פאלק־את־מענטש־ליבע, א וועל ט פו ן חסידות א ת תורה, ציוניז ם או ן חלוציזם, ארבעטער־או ן יוגנט ־ באוועגונגען, א יידי ש פאל ק אי ן מיניאטור, א קעמפערי ש או ן שעפערי ש פאלק, שטאל ץ א ת מוטיק, אינערהאל ב רע ם קעניגריי ך פו ן קויל ן א ת אייזן, ביי ם בלוטיק ן גרענעץ. א ת ע ר קוק ט ארוי ס צ ו די ר פ ת די פיל ע בילדע ר פונע ם בוך, פו ן דע ר מאסע, ווא ס אי ז מקב ל פני ם רע ם גערע ר רביץ, פ ת ד י גרופ ן אקטיוויסט ן אוי ף זייער ע שאטירונגע ן את פענער, פו ן יוגנטלעכ ע א ת געזעלשאפטלעכ ע טוער, פו ן ד י ליכטיקע, אפענ ע שיינ ע פנימלער, פ ת פרויע ן א ת מענער, אל ט או ן יוגנט׳ א ת ס׳שיינ ט וו י דע ר מלא ך חמוו ת לויער ט הינטע ר זיי, חג ם ס׳קומ ט זי י כל ל ניש ט אויפ ץ געדאנ ק - 6 - • ♦ ♦